שלוש שנים ושלוש נסיעות נדרשו לי כדי להשלים את הפוסט על סרדיניה.
הנסיעה הראשונה החלה 3 חודשים בדיוק מפרוץ הקורונה בעולם.
היינו אחרי מסע מהמם באי המדהים הזה.
הבהלה, הדכאון והעצב שנפלו על העולם עם הגעת הקורונה, השביתו את שמחת הכתיבה שבי וכך נזנח
לו הפוסט על סרדיניה כמעט שנתיים.
רק לאחר שנתיים, כששבנו שוב ושוב לאי המופלא הזה, יכולתי להשלים אותו.
והנה הוא פה.
סרדיניה
אנחנו מתכננים את הטיול לסרדיניה בקפידה.
עשרות ביקורים על פני עשרות שנים באיטליה, ואיך שהוא, תמיד פספסנו אותה.
איזה פספוס.
אבל עכשיו אנחנו בדרך לשם, בכל הכוח.
ואחרי הפעם הראשונה, באנו שוב ושוב כי לא שובעים מסרדיניה.
לא שובעים מאיטליה.
לעולם.
סרדיניה היא אי בים התיכון מול חופי דרום איטליה ומתחת לאי קורסיקה והוא אחד מ-20 המחוזות המופלאים של הארץ היפה הזו.
היא האי השני בגודלו בים התיכון אחרי סיציליה.
סרדיניה הררית מאוד, האקלים בה ים תיכוני ויש בה חופי זהב ותכלת עוצרי נשימה, אלפי מפרצוני פלא, טבע פראי שיד אדם עוד לא נגעה בו, מטבח מטורף שהושפע מערבים, ספרדים וכל מי שעבר דרכה, כבישים מפותלים, היסטוריה ארוכת שנים ומסורות שקיימות עד היום.
סרדיניה יפהפיה.
וטעימה.
מבחינה תיירותית, מדובר יחסית בחבל ארץ בתולי עדיין. בעיקר אם משווים אותה לאזורים אחרים באיטליה כמו טוסקנה, אומבריה וונטו.
בלא מעט מקומות שהגענו אליהם, הרגשתי שיד הזמן לא נגעה בהם עדיין.
כמו שאני אוהבת.
ויש בה נגיעות של כתום, וסגול, וצהוב…..
וכחול…הרבה כחול של ים ושמיים.
אנחנו מגיעים לכפרים נידחים עמוק בתוך הגבעות וההרים הגבוהים של סרדיניה,
שהדרכים אליהן תלולות מפותלות, ממש נידחות.
אנחנו מגיעים גם לארוגולוסו שהתפרסמה בעיקר בשל ציורי המחאה הרבים והמרשימים שבה.
הרכבות פה מיושנות מאוד והכל מתנהל בקצב איטי. איטי מאוד.
במסענו על פני האי אנחנו מגלים חלקים ענקיים בו, שנראים מוזנחים ושהגישה אל חלק מהמקומות קשה עד בלתי אפשרית.
כפרים נידחים, בלתי מפותחים, חלקם תלויים במורדות הרים וגבעות גבוהות, מוקפים בצוקים מאיימים וכהים, צופים על עמקים ותהומות.
בתים עתיקים וישנים, קירות חשופים ומאובקים.
יש והדרכים המובילות לעיירות הקטנות ושכוחות אל אלו, בנות נתיב אחד, דרך עפר, משובשת ואולי אף מסוכנת.
את סרדיניה חוצה כביש אחד מהיר ומרכזי מהצפון בסאסרי עד לקאלירי בדרום. עיר הנמל הגדולה של האי.
וההפך.
אבל יש בה גם ערים נקיות ומסודרות, כמו סאסרי, יפות וקולוניאליסטיות כמו אולביה, צבעוניות ומרתקות כמו בוסה ויש גם ערים מושלמות! משומרות! ומשוחזרות! להפליא כמו אלגהרו.
הרבה טוב טעם והרבה יופי יש באי הזה.
מצד אחד סרדיניה מאוד מזכירה את איטליה,
ומצד שני – היא כל כך שונה ממנה.
בסך הכל מדובר באי מהמם, מרתק, מושך, אוטנטי, סוער וטעים….
סרדיניה, הושט ידך וגע בה.
יש בסרדיניה גם חבל ארץ, שהוא חביב במיוחד על שועי עולם: עשירים כקורח, שחקני קולנוע, פוליטקאים וסתם סלבס, שקבעו בה את משכנם והם יודעים בדיוק למה.
למעלה בחלק הצפוני שלה, מעל לאולביה, הם דרים בחווילות פאר מטורפות, חולשים על נופי הים המדהימים והתכול שבו ועל חופי הזהב של קוסטה סמארלדה ופורטו צ׳רבו porto cerbo.
ממזרים בני מזל.
טיול מעגלי
אנחנו מגיעים ממילאנו בטיסה ונוחתים בעיר הצפונית אולביה, שם שוכרים רכב ומתכננים טיול מעגלי.
אפשר להגיע בטיסה מאיטליה לאלגהרו, קליארי ולאולביה. ואפשר גם לחצות במעבורת מאזור הרביירה האיטלקית, עם הרכב, עד לסרדיניה.
הטיול שלנו מתחיל באולביה, משם נרד למרכז סרדיניה, לפנים הארץ ולגבעות ההרריות שבה, לדרכים הנידחות שעוברות ביניהם.
אנחנו עוברים דרך עיירות ציוריות וכפריים חצי נטושים, שנדמה שיד אדם לא נגעה בהם שנים. אחר כך נעלה לכיוון אלגהרו המושלמת והאלגנטית, משם נצפין שוב לסאסרי, נחזיר את הרכב ונרד ברכבת המקרטעת, כל הדרך עד לקאליארי.
עד לקליארי שהיא מדהימה בעיניי. אוטנטית, מלוכלכת, הומה ומעורפלת, כמו שכל עיר נמל צריכה להיות.
ורבת קסם ומסתורין.
בעיניי.
השקיעות פה מדהימות.
האדום הלוהט שפוגש את תכלת השמיים המתעמעמת לעת ערב – ושניהם מתפוצצים על תכול המים – הוא מראה עוצר נשימה.
את הערבים שלנו אנחנו מבלים מול השקיעה עם אפרטיבו ביד.
כי ככה עושים בסרדיניה.
בטיול המעגלי הזה אנחנו נחשפים להיסטוריה ולארכיאולוגיה, לנופים הקדומים, להרים העצומים, הצוקים והגאיות.
לא מפסיקים מלהתפעל מהנופים המאובקים והצחיחים, שפעמים רבות, מזכירים לנו את הרי השומרון, או בחלקים אחרים שלה, אפילו את ערבות מרוקו.
בחלק מהערים (בעיקר אלגהרו ובוסה) נדמה לי לרגע קט, שאני משוטטת בסמטאות של הרובע הגותי בברצלונה או ברובע הספרדי בנאפולי.
ולא בבכדי.
פה שלטו הספרדים מאות שנים והותירו את חותמם בכל: בארכיטקטורה, בשפה, בשמות וכמובן גם בקולינאריה.
אנחנו מבקרים בכנסיות מדהימות, מציצים למצודות וחפירות הסטוריות וגם מגיעים לחופי זהב מופלאים, שבמבט רחוק אין להבדיל בין מים לשמיים. עומדים וצופים למרחבים, שמשתרעים הרחק הרחק מעבר לאופק הגדול והרחב של האי היפהפה הזה.
אבל…
בעיקר נעשה מה שאני הכי אוהבת: ניגע בעם המקסים הזה, שהוא תאב חיים, נחקור את תרבותו ואת עריו
ונאכל…….
ונאכל……
ונאכל….
ונאכל….
אנחנו טורפים את האי תרתי משמע, לא שבעים לדקה.
דוגמים כמעט כל מאכל סארדי.
נוראגים
על פני האי פזורים בתי אבן עתיקים, רובם שבורים והרוסים ורק חלקם הקטן השתמר להפליא.
אלו הנוראגים.
בתים בני אלפי שנים.
פלא ארכיטקטוני שחוקרים והיסטוריונים לא הצליחו לפענח את הגאונות ההנדסית שעומדת מאחורי הבנייה שלו.
לא בטוח גם שהם הצליח לפצח מה היתה מטרת הבניה והשימוש בהם. ישנן השערות שונות.
המבנים עצמם בנויים מאבנים ענקיות וכהות, לעיתים נראים כמו קונוס חתוך, לעיתים עם כיפות גדולות מרשימות וחלקם נראים אפילו כמו מגדלים.
ללא תמיכת עמודים כלל, רק בטכניקה מעוררת התפעלות והנדסה עתיקה וחכמה.
יש הסבורים שהם שימשו למגורים ואחרים סבורים שהם שימשו למגורי מנהיגים או אפילו כמרכזי פולחן.
המטבח הסארדי
האוכל בסרדיניה מגוון ומושפע בעיקר ממטבח ערבי ומטבח ספרדי. מקור המזון העיקרי של האי הוא הים הגדול שמקיף אותו.
ים שמנפיק שפע נדיב ומטורף של פירות ים ודגים מאלפי סוגים, בטריות שאין שניה לה, אלא אם כן, אתה כמו סרדיניה.
בעצם סרדיניה היא משק אוטראקי שלם ומושלם:
יש פה גפנים וחיטה, עצי פרי והדרים, שקדים ושדות תירס, ירקות, צאן ובקר, גבינות ועצי זית
הכל.
או כפי שסיכם בגאווה מוצדקת נהג המונית שהסיע אותנו לשדה התעופה: אנחנו לא צריכים אף אחד, יש לנו פה הכל.
תאכלס צודק.
דגה ופירות ים
רק טבעי שהמטבח הזה יתבסס בעיקר על הדגה ופירות הים הטריים והם שולטים בתפריט פה ללא מיצרים. מבשלים אותם ומטגנים ומאדים, ואוכלים אותם נאים ומערבבים עם פסטה וירקות עונתיים והם שם. טעימים בכל דרך הכנה.
עשרות ומאות סוגים של פירות ים ודגים.
פיצות
גם בסרדיניה אוהבים לאכול פיצות ופה הן דקיקות וטעימות להפליא.
כמו בנאפולי גם פה הן נאפות בטאבוני אבן גדולים. יש גם פוקאצ׳ות ופיצות לבנות (ללא גבינה) שהם קוראים להן pizza biancha.
גבינות פירות וירקות
הגבינה העיקרית והחשובה היא הפקורינו סארדו. היא מפורסמת ואהובה בכל רחבי איטליה ובאופן מסויים, היא תאומתה של הפרמז׳ן מצפון המגף.
בפקורינו משתמשים בדיוק כמו שמשתמשים בפרמז׳ן: בעיקר לתיבול המאכלים.
הפקורינו סארדו נחשב לפקורינו המשובח ביותר באיטליה ומתחרה לו רק זה הרומאנו, שמגיע מחבל לאציו.
את הפקורינו מכינים מחלב כבשים, שנמצאים פה בשפע.
זוהי גבינה קשה שבדרך כלל עשויה מחלב לא מפוסטר. אפשר למצוא אותה בגילאים 6-12 חודשים, שאז היא נקראת דולצ׳ה – מתוקה – וגם בגילאים של 24, 36 חודשים, שאז היא הופכת לגבינה קשה מאוד, עזת טעם וניחוח מודגשים ומלוחה מאוד.
נהדרת.
יש פה אבן יוגורט יבשה שמשתמשים בה במטבח הערבי והטורקי ואותה מגררים על פסטות ומאפים, והיא קצת מזכירה לי את הגבינה האיטלקית המלוחה והיבשה של דרום איטליה וסיציליה: ריקוטה סלאטה. שהיא גבינת ריקוטה מלוחה מאוד מיובשת, שגם היא מיועדת לתיבול וגם אותה מגררים האיטלקים על מנות פסטה וירקות.
בסרדיניה מגדלים כמעט הכל: חיטה, הדרים, זיתים ואת כל הירקות הים תיכוניים: חצילים וקישואים, עגבניות פלפלים,ירוקים שונים, בצלים ושומים. הכל. המטבח הסארדי עשיר בירקות ומבשלים איתו את הדגה ופירות הים, את הבשרים והירקות.
לחם
הלחם הסרדי המסורתי נקרא פאן קראסאו pan carasau.
מדובר במעין פיתה דקיקה מאוד וגדולה מאוד. היא נאפת פעמיים: פעם אחת כפיתה ענקית שמתנפחת לכדור בזמן אפייה, מוציאים מהטאבון ומפרקים אותה לשתי פיתות דקיקות, ואחר כך מחזיקים אותן לייבוש בטאבון. הרעיון הוא לקבל פיסת בצק יבשה ודקה מאוד, בעצם סוג של לחם, שיחזיק מעמד שבועות ארוכים בשדות המרעה, בזמן שהרועה וצאנו רחוקים מבתיהם וממקורות מזון.
היום אוכלים את הפאן קראסאו בעיקר עם אפרטיבו והוא מלווה גבינות וירקות.
נקניקיות ובשרים
יש פה נקניקיות איטלקיות מקומיות בתיבול איטלקי קלאסי: יין וזרעוני אניס אופייניים, עסיסיות ונהדרות. אחד התבשילים האהובים פה באי זה פסטה מקומית (ניוקו סרדו) עם פיסות נקניקיות מפורקות, ברוטב עגבניות. תבשיל פשוט, כפרי וטעים להפליא.
בבית אני מכינה אותו בקיצור דרך מבלי לפגום בטעם.
המתכון פה: פסטה סארדית בנקניקיות ביתיות
הבשר השולט פה בעיקר אחרי החזיר הוא הטלה. צעיר עדין ומבושל בכל מיני צורות, בעיקר על הגריל.
חזיר צעיר צלוי על גריל הוא מראה שכיח ואהוב פה במיוחד. וגם הפורקטה הסארדית.
וצלעות קטנטנות ונפלאות של טלה הן מעדן, בפרט לאחר שספגו את ריחן המעושן של גחלים לוחשות ושוקטות והוא וורדרד מעוטר בפלפל ומלח, לפעמים מעט פיסטוקים או ברוטב שמן זית עדין.
גם הבשרים המיובשים והנקניקים מרובים וחביבים על תושבי האי.
בוטארגה
אחד המרכיבים החביבים על בני האי הוא הבוטארגה, שהוא ביצי דגים מומלחים ומשומרים. מנת פסטה אהובה בולטת פה היא פסטה עם בוטארגה והיא נחשבת למעדן (אני פחות אוהבת). אגב הבוטארגה אהובה מאוד גם על יוצאי לוב – שנמצאת במרחק לא גדול מחופי איטליה, ובחלק מהזמן נשלטה על ידי האיטלקים.
פסטה
הפסטה המקומית נראית כמו ניוקי קטנים ומשוננים והיא נקראת ניוקו סארדו או Malloreddus. אחת המנות הקלאסיות היא בישולה של הפסטה ברוטב עגבניות עם נקניקיות מקומיות מפורקות (משליכים את הכיסוי של הנקניקייה ומפרקים את בשר הנקניקיה לתוך הרוטב).
מעדן אלים.
עוד פסטה אופיינית: הפתיתים .
הפתיתים פה, כמו בסיציליה, נקראים פראגולה fregola ומגיעים בשלושה גדלים והכי חשוב: עשויים מקמח דורום קשה ונקלים בתנור. התוצאה: פתיתים זהובים, נפלאים בארומה של קלייה.
את הפתיתים אוהבים הסארדים לבשל בעיקר עם פירות ים.
בכלל לאיטלקים יש כלל: לכל סוג פסטה יש את הרוטב שלו. אז בסרדיניה פתיתים מבשלים עם פירות ים בלבד.
עם תועפות פירות ים ועגבניות. בעיקר עם מולים.
אני המרתי את המולים ופירות הים לפיסות דג טריות ואני קוראת למתכון fregola con pesce.
כלומר: פתיתים עם דגים.
המתכון כאן: פתיתים ודגים מסרדיניה
הרביולי המקומי הוא רביולי גדול מאוד ושמנמן ואופן סגירתו מעניין ודקורטיבי קצת מזכיר את המנטי הגיאורגי גם בצורה וגם בגודל. הוא נקרא קולוריאג׳ס culurgiones ובדרך כלל ממלאים אותו בתערובת של תפוחי אדמה מעוכים, הרבה פקורינו ונענע טרייה קצוצה.
את הקולוריאג׳ס מבשלים ברוטב עגבניות קלאסי ואני יכולה להשבע שזו אחת ממנות הפסטה הטעימות ביקום.
אפשר גם להוסיף את הקולוריג׳אס לרוטב בולונייז קלאסי. לא רע בכלל.
אפשר לטגן אותו בחמאה ומרווה ובעצם להתייחס אליו כמו לכל רביולי.
אבל הקלסיקה בסרדיניה היא מילוי תפוחי אדמה ורוטב עגבניות.
והנה מתכון הקולוריג׳אס שלי ברוטב ראגו שמהווה ארוחה שלמה בפני עצמה.
המתכון כאן:
יינות ואלכוהול
היינות הסארדים נעימים ומפתיעים לטובה ויש פה אפילו ייצור מקומי של בירה מצויינת.
לסארדים ליקר מיוחד וטעים להפליא אותו הם מכינים מפירות אדומים קטנים mirto שהוא המקביל לליקר דובדבנים שאני מכינה בבית, קלי קלות וטעים מאוד.
הכי אני אוהבת בקיץ זה למזוג לליקר הזה סודה קרה ולהתענג על הגזוז האלכוהולי הביתי שלי.
המתכון כאן:
הפסטישרייה – הקונדטוריה הסארדית
שפע העוגות, העוגיות והמתוקים של האי מהמם בעושרו ובטעמיו. המרכיבים שלו ואופן הכנתם לעיתים, מזכירים את המתוקים של סיציליה, של דרום איטליה וגם את המתוקים של צפון אפריקה. ולא בכדי: החוט המקשר בין כולם הוא השלטון הערבי בכל המקומות הללו, כולל בספרד. שלטון שהותיר חותם כבד בעיקר בקולינאריה ובעיקר בקונדטוריה.
מאוד מתוק, המון שקדים, תפוזים ולימונים.
ויש תבלין אחד ששולט במחלקת האפייה של סרדיניה והוא הזעפרן.
הזעפרן מככב בעיקר בעוגיות עם ריקוטה או שקדים, מה שמעניק להן את הניחוח האלוה, הטעם העדין וצבע הזהב ששמור רק לזעפרן.
אחד המתוקים המטוגנים הנפלאים של האי נקרא סיאדאס:
מדובר במעין רביולי עגול שעשוי מבצק פריך ועדין ובין שתי השכבות מסתתרת שכבת פקורינו דולצ׳ה מתקתקה וצעירה. הטיגון העדין ממיס את הגבינה שלכודה בתוך דיסקיות הבצק, הבצק קראנצ׳י ומתפצח המאכל מוגש חם היישר מהמחבת כשמעליו זולפים דבש מקומי.
מה אומר? גן עדן עלי אדמות.
נדמה לי שלא חלף יום שבו לא אכלתי לפחות פעם אחת סיאדאס.
התגשמות כל החלומות הקולינאריים בצלחת אחת.
מתיקותו של הדבש, מליחותה העדינה של הפקורינו הצעירה, הקראנצ׳יות הנפלאה מהבצק המטוגן.
חגיגת החגיגות בביס אחד.
בבית פיזרתי מעל הדבש הניגר פרחי וורדים מיובשים. יצא מושלם.
המתכון כאן: סיאדאס מסרדיניה.
תחנה ראשונה – אולביה Olbia
אולביה מרוחקת משדה התעופה רק כ-10 דקות נסיעה.
אולביה היא עיר קטנה ומתוקה להפליא, יושבת על הים והטיילת הארוכה שלה משתרעת ומקיפה חלק גדול מהעיר. באולבייה נמל גדול.
אנחנו מתאכסנים לא הרחק משם, ברובע העתיק של העיר המוקף בסמטאות קטנות, ברים, בתי מסעדה וכיכרות קטנות.
מיד לאחר שאנחנו פורקים את המזוודה אנחנו שועטים לפנים העיר ומשוטטים ברחובות הראשיים שלה. הכל מלא בקסם של פעם, מתוייר מאוד אבל מלא בקסם.
עיר קולוניאליסטית קטנה וקומפקטית.
בעצם אפשר להקיף את ליבה של אולביה בשעתיים-שלוש, במסלול הליכה כיפי ונעים.
פורטו ווקיו הנמל הישן של אולביה
מתחילים בנמל העתיק של אולביה. הוא רחב ומשתרע לעבר הים הפתוח. ספינות ענק עוגנות בו, גם יאכטות פרטיות וסירות קטנות. בשעות הבוקר השמש נעימה והרוח חמימה. תענוג.
היום יש יריד קטן בנמל, דוכנים ודגלים מתנפנפים ברוח, מוזיקה איטלקית בקולי קולות.
Olbia Porto Isola Bianca, 07026 Olbia SS, Italia
מוזיאון הארכיאולוגיה
מוזיאון הארכיאולוגיה הוא מבנה מרשים. הוא נמצא על איון קטן מול הנמל של אולביה ויש בו כצפוי, פסלים, כלי נשק עתיקים, תכשיטים ופריטים ארכיאולוגיים שונים. חמוד.
Museo Archeologico di Olbia, Via Isola Peddone, 07026 Olbia SS, Italy
פיאצה טרהנובה
עולים בחזרה לעיר ומגיעים לפיאצה טרהנובה, שנמצאת על הים ומסביבה בתים קולוניאליים יפהפיים בצבעי פסטל רכים.
בכלל, הארכיטקטורה בעיר הזו היא כמו של עיירה. אין במרכז בניינים גבוהי קומה וכל הסגנון מקומי בבניה נמוכה.
שני רחובות ראשיים חותכים את העיר הזו שתי וערב:
via regina elena ו via corso umberto.
Piazza Terranova Pausania, 07026 Olbia SS, Italy
קורסו אומברטו
אנחנו חוצים את פיאצה קריספי ועולים במעלה רחוב וויה אלנה, שמוקף משני צדדיו במבנים יפהפיים, נמוכי קומה וצבעוניים, המון ברים, מסעדות וחנויות תיירים צבעוניות ושוקקות חיים.
מהרחוב הזה מתפצלות סמטאות ורחובות קטנים, חלקם נסתרים.
רחוב אומברטו והמדרחוב שבו מקסים. וגם עליו מבנים קולוניאליסטים נמוכי קומה בצבעי פאסטל קסומים.
רוגע, מתיקות אמיתית, קסם פשטות ורעננות. זו עיירה חפה מכל פומפוזיות ומודרניות. פשוט ״אי״ קסום של תום.
פשוט עיירה קסומה.
שלוש כיכרות יוצאות מאומברטו
Piazza Regina Margherita
Piazza Regina Margherita, 07026 Olbia SS, Italia
Piazza Matteotti
Piazza Matteotti, 07026 Olbia SS, Italia
Piazza Santa Croce
Piazza Santa Croce, 07026 Olbia SS, Italia
שלושתן מקסימות, מעניינות ושוות סטייה קטנטנה מהרחוב, מנוחה בהן או בילוי של ערב עם אפרטיבו.
Corso Umberto I, 07026 Olbia SS, Italy
כנסיית סיינט פול
עוד סטיה שווה ימינה מאומברטו ואנחנו נכנסים למתחם קטן ויפהפה, במרכזו כנסייה קטנה מוקפת במבנים שונים וברחבה קטנה. זו הכנסייה על שם פול. הקדוש פול.
מה שתופס את עיניי הוא הכיפה המרהיבה והצבעונית שלה שמאוד מזכירה את כיפות הכנסיות בדרום איטליה, בעיקר באיזור אמאלפי.
כייפה מרהיבה מרהיבה שכמוה פזורות ברחבי דרום איטליה.
מגדל הפעמונים שלה מיוחד ובפנים היא מטופחת ויפה.
Church of St. Paul the Apostle, Piazza Civitas, 3, 07026 Olbia SS, Italy
גראפיטי באולביה
מסביב לתחנת הרכבת הקטנה של אולביה, במגרשי החניה הקטנה שמסביב, משתוללת סצינת גראפטי משובחת. משובחת.
שווה לסטות מהמסלול ולשוטט בתוכה.
ציורי גראפיטי יפהפיים.
via giacomo pala 12 olbia sardegna
בזיליקה סן סמפלישה
טיפוס בהמשך הרחוב והגבעה, פניה ימינה ואנחנו בסן סמפלישה. עומדת לה שם בדד, משקיפה מעל לכולם.
מדובר בבזיליקה עתיקה מאוד שנבנתה במאה ה-11, סגנון הבנייה והפסאדה מאוד מאופייניים לכנסיות באי ואנחנו נראה כאלה עוד רבות בפרט בעיר סאסרי.
כשאנחנו טיפה׳לה מתנשפים ומחליפים בינינו משפטים בעברית, מכונית קטנה ושחורה, מבהיקה וחדשה עושה את דרכה ברחוב, מתוכה קופצת בחורה צעירה ויפה ומאותתת לחברתה במכונית להחנות את הרכב, היא מחייכת אלינו ואומרת: איזה כיף לשמוע עברית ברחובות אולביה.
מסתבר שמדובר בבחורה ישראלית, שחיה עם בת זוג שוויצרית, למעלה בפורטו צ׳רבו ופה הן קבעו את חייהן יחדיו.
Saint Simplicio, Via Fausto Noce, 8, 07026 Olbia SS, Italy
אוכלים ושותים באולביה
מסעדות
L'Antica Trattoria, Via E. de Fabris, 14, 07026 Olbia SS, Italia
Ristorante da Paolo, Via Giuseppe Garibaldi, 18, 07026 Olbia SS, Italia
Ristorante La Lanterna Olbia Italy, Via Olbia, 13, 07026 Olbia SS, Italia
אפרטיבו
אפרטיבו הוא טכס, הוא מרגוע, הוא סיום היום.
זו השעה שהעט נופלת, העכבר שוקט והמחשב נטרק.
נגמר היום ומתחיל הערב.
תענוג להגיע לאפרטיבו בשעות בין הערביים, להתנחל בכיכר קטנה ומתוקה, מול מזרקה מפכה בשקט, במרכז הרחוב הראשי המתוק של העיר או באחת הסמטאות.
תמיד אותו דבר: כוסות גדולות וזהובות של אפרול שפריץ או קמפרי שפריץ (בדרום זה גם לימונצ׳לו שפריץ), צלחות נקניקים, גבינות וירקות להשבחת המעמד.
ועונג גדול.
פעמים רבות האפרטיבו היא היא הארוחה עצמה, אבל מסורתית, תפקידה הוא ליצור פאוזה, הפסקה ולעורר את התיאבון שמביא אותנו לארוחת הערב.
Malp Bar, Via Luigi Galvani, 6, 07026 Olbia SS, Italia
Il Bistro Wine & Bar, 07026 Olbia SS, Italia
גלידות נהדרות יש ברחוב הראשי בויה אומברטו.
יוצאים מאולבייה
אנחנו מוותרים על הארכיפלג שנמצא מצפון לעיר, מוותרים על חופי התכלת המרהיבים של עשירי סרדיניה
(עוד נראה כאלה חופים מסביב לאי), מוותרים על קוסטה סמרלדה ששמה יצא למרחקים, שוכרים רכב ושועטים היישר
לתוך קרביה של סרדיניה.
אנחנו בדרך לארוגולוסו.
בדרך לאורוגולוסו
בדרך לאורוגולוסו אנחנו מתחילים להכיר את סרדיניה.
קטעים שלמים מוזנחים, מאובקים וצהובים, עייפים.
עייפות של סוף הקיץ.
ברקע הרים גבוהים מאוד, צוקים מאיימים ועמקים תלולים.
פה ושם שדות מעובדים, רועי צאן על מורדות הגבעות הגבוהות, עמוסים בגפנים של סוף הקיץ, כמלים.
הנופים פסיכים.
מדהימים.
משתנים אל מול עינינו שוב ושוב. הנה מתגלה הים תכול והרחוק, מהפנט ומנצנץ, ודקה לאחר מכן עיקול גדול ומסוכן, סובב הר קרח ומצוק חד, שמיים ומים וחוזר חלילה.
ונוראגים לאורך כל הדרך.
עשרות אולי מאות נוראגים פזורים על פני הדרכים, שבורים, מנותצים, הסטוריים וענקיים.
אנחנו עושים הפסקת פיפי בתחנת דלק והחוויה זורקת אותי לדרכים המאובקות של מרוקו.
ממש כך: תחנת דלק מאובקת וישנה, נמצאת על דרך שכוחת אל צהובה, עייפה ונטושה.
והשירותים: בול קליעה !!!
של הצבא.
של פעם.
כמו במרוקו.
בעצם אנחנו נוסעים עכשיו על החלקים המוזנחים של סרדיניה, שברובה כזו.
אין לי בעיה עם זה, אפילו לא לרגע. אני אוהבת את הראשוניות, האוטנטיות, את העובדה שעדיין לא השתנה כאן מזה שנים רבות.
אין על האוטנטיות והראשניות של הנופים האלה, זו אחת הסיבות שלי שאני נוסעת לשם: מקומות חדשים.
הנשים הסרדיות, אורגות שטיחים ועבודות יד מצמר כבשים צבעוני וגס, ממש כמו הבדווים אצלינו, ממש כמו השבטים הברברים במרוקו.
כל כך זהה למקומות זהים בשאר העולם: מגדלים כבשים, משתמשים בחלב לגבינות ולמאכל, בבשרם למאכל, בגללים שלהם להסקה וחימום ובצמר שלהם לבגדים, מעילים ושטיחים.
הגאווה ניכרת בפניהן של הסארדיות שלא יודעות מילה אחת באנגלית ואני מחמיאה להן בתנועות ידיים, בחיונים ובקריאות התפעלות. אבל לא קונה דבר. בסך הכל מדובר באומנות גסה מאוד, אם כי מעניינת וצבעונית.
תחנה שניה – אורוגולוסו – מחאה וציורי קיר
אורוגולוסו נמצאת בערך במרכז סרדיניה.
הנסיעה לאורוגולוסו עוברת דרך כבישים צרים, עוקפים, מתפתלים ועולים, זו לא נסיעה נעימה ולא פעם החסיר ליבי פעימה, בסיבוב כזה או אחר, או בפיתול וטיפוס במעלה הדרך.
הכבישים מוקפים נופי בראשית מטורפים והכפר נמצא אי שם בין העמק התלול להר הגבוה, הדרך אליו צרה והנסיעה בו איטית.
אבל אני חייבת להגיע לכפר המיוחד הזה.
בפתח העיירה סלע עגול ועליו מצוירת דמות: זהו ה״שומר״ של אורוגולוסו.
על מדרון תלול רועה עדר של כבשים ורועה שחום עור ופניו חרושי קמטים והוא מנופף לנו לשלום.
אני יורדת מהאוטו ומשחיזה את האיטלקית הבסיסית שלי, מתקשה להבין את הניב למרות שאני מבינה את השפה.
אנחנו נפרדים ממנו לשלום ונכנסים לעיירה.
לא הלם. לא הפתעה.
כל הדרך הארוכה לכפר הכינה אותנו לכך. בעצם הכפר נראה כמו כפר ערבי מוזנח. (סליחה).
מבחינת העליות והירידות התלולות הוא מאוד מזכיר את נצרת וחלקים עצומים בו פשוט מוזנחים לתפארת. הזנחה של עשרות ומאות שנים. הזנחה של מקום שנזנח מזמן ושלא מעניין איש.
כמעט שאין בכפר מדרכות. הבניינים ישנים מאוד ולא מטוייחים וכל המראה כולו זועק עוני, דלות של ממש. .
אנחנו מטפסים ברחובות התלולים, לעיתים נזהרים שלא להחליק, המקומיים עושים זאת בקלילות כמו נולדו לתוך זה…בעצם, הם נולדו לתוך זה.
כשאנחנו עוברים בצידו האחד של הכביש, שם כמובן אין מדרכה, אנחנו נצמדים לעיתים תכופות לקירות, כדי להמנע מפגיעתה של מכונית חולפת.
לא מומלץ למי שאינו בנוי לחוויות אקסטרים וגם לא למי שלא בוערת בו אש לתור אחר הרפתקאות וחוויות ולו יהי מה.
כמוני.
לא מקום לחובבי קניות ומאותגרי מיזוג אוויר וגם לא למי ששרירי רגליו אינם חזקים דיים.
אין ספק ששרירי הרגליים של התושבים פה חזקים. בוודאות.
אבל בסוף בסוף אנחנו פה לטובת דבר אחד:
המוראלס.
ציורי קיר ענקיים ומרתקים שבזכותם, יצא שמה של העיירה הזו למרחקים.
ציורי קיר ומחאה
כשאנחנו מהלכים ברחובה הראשי של העיירה, קורסו ריפובליקה, עולים ובאים אלינו ציורי המוראלס הראשונים בה.
יש פה עשרות, מאות, אולי אלפים. אין סיכוי שנצליח לראות את כולם.
והם בכל מקום:
בחצרות הבתים, בצידי הרחובות, על מבנים אקראיים, דלתות, קירות, פינות וכניסות.
מאות רבות של ציורי קיר, שנפרשים שם על פני עשרות שנים ומספרים את סיפורה של העיירה, את סיפורה של הפוליטיקה המקומית והארצית והשפעתה
על האדם, על הפרט, על העם, על האי.
סיפורי דת, חיי יום ומסורת. נופים, בעלי חיים, גדולי עולם, לוחמי שלום, טרוריסטים ופילוסופים, כרזות והצהרות לוחמניות, פוליטיות, אהבה וזעם.
נדמה שכל מי שהחזיק מברשת צבע בידו הסתער על כל פינה חשופה בבטון המכוער וכיסה אותה בזעם, בתקווה, באהבה, בכל הכוח ובכל מה שבער בו.
וזה מהמם.
ואתה נשאב לתוכם. אל תוך הציורים.
ואתה עובר אחד, ועוד אחד, מרתק, מסעיר, מדהים, מעורר מחשבה.
והערב מתחיל לרדת
והוא אומר לי נו…נו… די…..ואני לא מצליחה להתנתק.
רוצה עוד אחד ועוד אחד.
וקשה לי, כי אני רוצה לעבור אחד אחד ולהתרגש, ולצלם ולחוות, כי לא נראה לי שאגיע לפה שוב.
ואני לא מסוגלת להפסיק…
וממשיכה מבניין לבניין, מבית לחצר, מסמטה לסמטה,
ומצלמת אחד ועוד אחד ועוד אחד ונשמתי נעתקת ואני מקללת בשקט,
על כך שאינני יכולה לעצור ליד כל אחד מהם ולכבד את ההשקעה ולהבין את הרעיון ולחשוב מה עמד מאחוריו.
כי אנחנו פה רק היום ובשביל זה יידרשו לי עוד חודשים ארוכים.
שלוש שעות אנחנו מסתובבים ואני לא שבעה מהיצירה, מהיופי.
מרותקת לצבעים, לרעיונות, לזעם ולתקווה שהם מביעים.
חלקם דהה עם השנים, חלקם חדש, חלקם חודש.
חלקם הוסתר עם הזמן על ידי דלתות חדשות, צמחיה שהתפרעה או מתלי כביסה, וחלקם הגדול חשוף, מתריס ומאתגר.
ואפילו הסכסוך הישראלי-פלשתיני מונצח פה.
Corso Repubblica, 216, 08027 Orgosolo NU, Italy
פקורינו סארדו
בשיטוט שלנו בין הציורים המרתקים ובהתאם לאופי החקרני שלי במקומות מסוג זה, אני נמשכת לחצר קטנה ואפלולית, ששקועה בתוך אבני הבניין העתיקות. שם נחבא מיצג כפרי אינפנטילי של פסל כבשה ומעיין קטן.
אבל לא הם מעניינים אותי אלא המבנה הקטן, המעט מאובק שניצב בקצה החצר האפלולית.
אני נכנסת למבנה הקטן והצר ויש שם מקרר ישן, ובתוכו גושי גבינה.
ועל הקירות צילומים בשחור לבן חלקם קרועים לחלוטין, שוליהן מוכמתים ואכולים והם מתנפנפים בשארית כוחם, תלויים …על מה?
מאחורי המקרר הישן עומדת אישה לא צעירה, פניה חרושות קמטים עמוקים וצבע עורה שחום,
אות ועדות לעבודה קשה בשמש וברוחות.
באיטלקית הבסיסית שלי אני חוקרת אותה בסקרנות והיא מתמסרת ומספרת:
היא באה מהחווה המשפחתית שלה, שם הגברים יוצאים לרעות את עדרי הצאן, בקיץ הלוהט ובחורף הקשה, בשמש וברוח.
היא עובדת בחווה שם גרה משפחתה, מגדלת את הירקות, מטפלת בעופות, ומנכשת וזורעת וקוצרת.
והיא מכינה את הגבינות.
ופעם בשבוע, היא מגיעה לחנות המאובקת הקטנה הזו ומוכרת את הגבינות שהם מייצרים.
משפחה של רועי צאן שחוזרת עשרות ואולי מאות שנים אחורה.
והיא מייצרת רק גבינה אחת: פקורינו סארדו.
ואותה היא מוכרת פה.
ופה במקרר המאובק והמקרטע יש לה פקורינו סארדו בכל הגילאים.
טעימה, אוטנטית, מרגשת ומלאת אופי. ממש כמו הגברת מולי.
מטפחת צבעונית על ראשה, קמטים עמוקים בפניה ובידיה והיא מספרת ומסבירה לי בשקט, עת היא פורסת מהגבינות ומגישה לי לטעום.
ואני, מכל הגבינות שאני טועמת, כל מה שאני רוצה זה לצלם את פניה החזקות, את היופי של ידיה הקשות, השרוטות והמחוספסות.
ידיים שמנצחות את מזג האוויר כל יום וכל השנה, שלא מפחדות מהעקבות שהותירו בהן השמש והרוח, הטיפול באדמה ועדרי הצאן,החליבה עם שחר, החביצה וההמלחה של גבינות, – ידיים שבעליהן גאה בהן מבלי לדעת.
והיא פה, במלוא עוצמתה.
דמעות עולות בעיניי וכמה טוב שאני חבושה במשקפי שמש והיא אינה רואה אותן, כי אני כל כך מתרגשת ממנה, ממה שהיא מסמלת, ומהדרך שהיא מקיימת את עצמה ומשפחה: בעוצמה, בנחישות באהבה.
בעבודה קשה. .
ואני לא מעזה להרים את המצלמה לפניה, במקום זה אני מורידה את הראש ובקושי מצליחה לגנוב תמונה של מגש הגבינות.
בהדרכתה אנחנו יוצאים למסע טעמים נפלא:
פקורינו בכל הגילאים:
החל מגיל חודשיים (פקורינו דולצ׳ה – פקורינו מתוק) אותו יאכלו הסרדים עם כוס יין מקומי או יגררו לתוך הסיאדאס המדהימים, שהוא בצק עדין ומטוגן, שממולא בפקורינו המתוקה ועליו ייגר דבש טהור.
ועד לפקורינו בן שנתיים, קשה וצהצהב, מלוח וריחני. טעמו עוקצני ועז ואותו מגררים על פסטה והוא גם כרטיס כניסה לגן עדן. וגם פקורינו בת 3. מלוחה מאוד, חריפה וחצופה.
7 סוגי פקורינו בגילאים שונים וכל אחד מהם בפי טעים, ואחר, ושונה.
אנחנו אורזים מכל הסוגים, משלמים מחיר מגוחך , מודים לאישה הטובה הזו ויוצאים לדרכינו.
המסע הזה בצלחת מזכיר לי מסע דומה שעשינו שנים רבות אחורה בטוסקנה, עת התבלבלנו באחת הדרכים והגענו
לחוויה זהה רק עם פרמז׳ן.
Il Cortile del Formaggio, Corso Repubblica, 216, 08027 Orgosolo NU, Italy
יש לנו עוד 3 שעות עד שהשמש תשקע ולי יש שאיפות מרחיקות לכת: להספיק לראות את הנוראגי המפורסם והמשומר ביותר באזור זה, ועוד בטרם השקיעה.
אני עוזבת את אורוגוסולו בלב כבד מעט. לא הספיק לי. מרגישה שיש עוד עדיין לראות, ללמוד, להבין, לחטט בקרביים שלה, מאחורי החומות, בתוך החצרות ובין הבתים.
אולי נחזור לפה שוב.
הלוואי.
תחנה שלישית – פלא הנדסי נוראגי לוסה
הנוראגים שפזורים על פני האי מרתקים את דמיונם של חוקרים והיסטוריונים כבר שנים ארוכות ואנחנו בוחרים להגיע לאחד מהאתרים בו נמצא נוראגה מהשמורים באי.
אין לדעת מהו מספר הנוראגים המדוייק שיש על האי וההערכות נעות בין אלף לשבעת אלפים.
רובם בנויות בצורת חרוט מעגלי ומאבנים עצומות, שהונחו אחת על השנייה.
מדהים שהן מונחות אחת על השנייה ללא שימוש במלט או בחומרי הדבקה ובנייה נוספים.
פלא הנדסי שאיש לא יודע להסביר.
בדרך כלל האבנים הן אבני בזלת חזקות, כהות וגדולות שנחצבו לא הרחק מפה.
איש אינו יודע בוודאות למה שימשו מבנים אלו.
יש הסבורים ששימשו למגורים לקהילות שלמות, יש הסוברים ששימשו להתכנסויות דתיות ולפולחנים, יש הסבורים ששימשו מקום מסתור מאויבים ואולי לכל אחד מהם.
הנוראגה שבחרנו לבקר שלם ומושלם!
והוא פשוט מדהים.
הוא עצום בגודלו ומרשים באבנים הגדולות שלו.
תראה אני מצביעה עליו בהתרגשות, נדמה לנו שאנחנו בשיא עידן החוכמה והטכנולוגיה, אבל תראה, תראה את התקרה הענקית, את הדיוק, את החיתוך של האבנים המושלמות, ללא לייזרים ומכונות מפלציות.
תראה אותן…אם זו לא חוכמה אז מהי אם כן?
בספר האורחים במשרד המאובק אנחנו כותבים את התרגשותינו מהמקום ומברכים את האי.
Nuraghe Losa, Strada Statale 131 Carlo Felice, 09071 Abbasanta OR, Italia
עוד דקה השמש שוקעת.
הספקנו.
עכשיו אנחנו עושים דרכנו, בחושך, ליעד האחרון היום.
אנחנו בדרך לאוריסטאנו.
תחנה רביעית – אוריסטנו
כשבניתי את המסלול המעגלי אוריסטאנו נבחרה כיעד לינת לילה בלבד ותו לא.
היא פשוט נמצאת שם במקום המתאים בין הנוראגה של היום לבין המתחם העתיק והארכיטקרטוני של מחר ה- Thorras , אותו התכוונו לפקוד (ובסופו של דבר וויתרנו עליו).
באמת שאין באוריסטאנו שום דבר מיוחד ומצד שני – יש בה הכל.
אוריסטאנו מתגלה כעיר קטנה ומקסימה, שהמרכז שלה מתוק להפליא.
הוא בנוי בסגנון ים תיכוני שאנחנו מכירים מהעיירות שסובבות את חופי פוליה. הבתים נמוכים וצבועים בצבעי פסטל רכים, בעיקר של צהובים כאלה
יש בה רחוב אחד או שניים מרכזיים ומיעוט סמטאות. זהו.
מסעדות קטנות ומקומיות ואוכל טעים למות.
במרכז העיירה רחובות אחד או שניים צרים ומוצלים, מעט חנויות ובתי קפה פשוטים. בקלילות, לא בצפיפות, לא בלחץ, מן רוגע כזה שנדבק אליך ועושה אותך שמח.
פה אני דוגמת לראשונה את הפטיסרי הסארדי המפורסם.
אחד אחד, לא מדלגת על שום מאפה.
טועמת ודומעת.
דג הטונה חוגג בצלחות פה והוא נפלא וטעים בכל מקום ובכל מצב: מבושל, צלוי וצרוב על הגריל.
כשאנחנו מניחים את המזוודות בחדר השעה כבר תשע בערב ואנחנו רעבים.
בהמלצת הפקידה במלון אנחנו מגיעים למסעדה עם אוכל מקומי ופה אני טועמת לראשונה את הפתיתים הסארדים עם פירות ים. מנה טיפוסית שהיא אבן יסוד במטבח המקומי.
אני אוהבת פירות ים
ואני משתגעת על פתיתים
אושר בפה.
ממולי נדגמת טונה טרייה צרובה וירקות על הגריל.
אוכל פשוט, טרי וטעים שנתנה ה tera ונתן הים הגדול.
Trattoria Portixedda, Vicolo Solferino, 6, 09170 Oristano OR, Italia
קתדרלה אוריסטאנו די מריה אסונטה
בבוקר אנחנו מחליטים לוותר על המתחם הארכיאולוגי ולטייל בעיירה הקסומה הזו.
מתחילים בקתדרלה המרכזית של העיר והיא מדהימה. קטנה ומדהימה.
החוץ שלה פשוט, כמעט סגפני אבל בפנים: וואו. וואו. וואו.
גרם מדרגות שיש מפואר המוביל לעמדת הדרשן והכומר, תקרותיה גבוהות ומפוארות והמזבח יפהפה.
הרחבה מסביבה שקטה ונקייה ומוקפת בעצים גבוהים, ירוקים ועתיקים.
Cattedrale di Santa Maria Assunta, Via Duomo, 1, 09170 Oristano OR, Italy
סיינט פרנצ׳סקו
עוד קצת במורד הרחוב עוד כנסייה שהיא פשוטה יותר. אבל זו ממש מזכירה לי את הפנתיאון ברומא, לא בפארה ולא בגודלה אלא בסגנון הבנייה ובתחושה שהיא נוטעת בך כשמסתובבים בתוכה.
Convento di San Francesco, Via Duomo, 10, 09170 Oristano OR, Italy
פיאצה אלאונורה
אנחנו חוצים את הכביש הצר והשקט יחסית, חודרים אל בין הסמטאות הקטנות של העיירה המתוקה הזו ומגיעים לפיאצה אלאונורה היפה. הפיאצה מוקפת מבנים נמוכי קומה וצהובים והארכיטקטורה צבעונית ויפה. במרכזה של הפיאצה פסלה של אלאונורה, שרק אלוהים והם יודעים מי היא.
בטח איזו גיבורה שהצילה אותם ממשהו מתי שהוא והפכה לקדושה.
Piazza Eleonora, 09170 Oristano OR, Italy
מהפיאצה אנחנו נכנסים לרחוב הצר והמוצל של אומברטו הראשון. הוא שקט ומסורתי. גם בו יש מבנים נמוכים שמתאימים לעיירה השוקטת והביישנית הזו . שורה של חנויות אמנים מקומיות, בתי קפה ומסעדות.
רחוב אומברטו קצר מאוד והוא נגמר חיש קל בפיאצה רומא.
פיאצה רומא
הווייב סביב פיאצה רומא מקסים.
סוג של שכונה קהילתית שבה כולם מכירים את כולם.
גברים מבוגרים נסובים בחבורות גדולות סביב שולחנות עגולים עם כוסות קפה, מפטפטים על הא ועל דא, אולי סתם שיחת חולין ומשחקים בקוביות וקלפים.
שכונה ממש, אבל בקטע טוב.
בתי הקפה הפשוטים מלאים עד אפס מקום ושם במרכז הפיאצה מיתמר לו בגובהו מגדל הטורה מריאנו ה-2.
Piazza Roma, 09170 Oristano OR, Italy
קונדטוריה סארדית
בגדול נגמרה לי העיירה והמונומנטים שבה.
בינתיים שברתי את העדשה של המצלמה ואני מחפשת בגוגל חנות צילום, מגלה אחת ואנחנו חוצים את העיר בהליכה רגלית, מחפשים את החנות, שמסתבר שנסגרה מזמן.
מסתבר שגוגל לא יודע הכל.
טוב,
נוֿ…
זה גם בדיוק הזמן לדגום את הפאטיסרי הסארדי, כי אנחנו עוברים ליד קונדטוריה יחסית גדולה וזו גם הזדמנות להפסקת קפה.
כמו הקונדטוריה בדרום איטליה, בנאפולי וסיציליה, גם פה הפטיסרי מזכיר לי מאוד את העוגיות של אמא.
אמא שבאה מצפון אפריקה, ממרקש.
וזה ממש לא מפתיע אותי.
כי הערבים ששלטו בספרד, ובצפון אפריקה, שלטו גם בדרום איטליה ובסיציליה, והגיעו עד סרדיניה.
והם השפיעו על הקולינאריה שלהן ובעיקר על המתוקים עם הטעמים הנפלאים של שקדים ופיסטוקים, הרבה דבש ותפוזים וגם זעפרן.
ומתוק.
מאוד מתוק.
בסמטא קטנה שיוצאת מפיאצה רומא אני יושבת בפטיסרי סארדי על כוס קפה ושתי צלחות גדושות שביקשתי. לא דילגתי על שום עוגיה בדלפק והמלצרית החייכנית מחייכת אליי בתמהון קל.
ואני עוברת עוגיה עוגיה, נוגסת, עוצמת עיניים ומזהה טעמי ילדות. מזהה את המרכיבים, זוכרת את אופן ההכנה ואת הטעמים שלעולם לא ישכחו ממני.
טועמת ודומעת.
ומה שאני לא מכירה, אני פשוט פותחת את מר גוגל ומגלה עולמות חדשים.
עוגיות סרדיות
עוגיות המרנג ה marigosos המוכרות כל כך מבית אמא ונמכרות גם בארץ בתקופת הפסח והן עשויות ממרנג כמובן.
עוגיות השקדים שגם הן מזכירות את העוגיות של פסח ונקראות פה amarettus ובצפון איטליה אמרטי.
כדורי שקדים וסוכר שנקראים פה guelfos.
pistoccos 'hin sa cappa שהן עוגיות בצק פריכות ומתוקות ומצופות בגלאסה: אבקת סוכר וחלבון ביצה מוקצפים. עוגיות שעזרתי לאמא לצפות בילדותי ומעליהן פיזרנו סוכריות צבעוניות קטנות.
כמה געגוע….
aranciada שהן עוגיות קטנטנות בתוך מנג׳טים ומעליהן רצועות קליפת תפוזים מסוכרות ונוטפות מתיקות.
ori'heddos שהן רצועות בצק דקיקות מפותלות לכדי עוגיה אחת שטוחה ומטוגנת, טובלת כולה בסירופ סוכר ריחני ומתוק להפליא. רגע…. זה לא הצ׳ירק שאכלנו בילדותינו ושמכר אותם העירקי בתלת אופנוע??
דומה, דומה, זהה!!!
לוהטים, קראנצ׳יים וטובלים בגיגית דביקה, זהובה ומתוקה של סירופ סוכר. אמא.
meli'heddas שהן עוגיות מרציפן צבעוניות.
המסולסלים והמעניינים שנקראים le tilicas di sapa והם ממולאים במן ג׳לי שמכינים מבישול ארוך ומרוכז של סירופ יין אדום או לבן, עד שהוא הופך לסוג של ג׳לי למילוי העוגיה.
העוגיה שמזכירה שמש צהובה נקראת casadinas שאמא שלי מילאה בקרם שקדים עדין וקראה לה ״מספאן״, על שם התבנית הזעירה בה נאפו. אצל אמא מלאו בקרם שקדים עדין ופה היא ממולאת בגבינת ריקוטה וזעפרן, ושמה פה הוא pardulas.
העוגיה המעויינת עם הגלאסה הלימוני העדין שמעליו וסוכריות צבעוניות קטנות והיא נקראת pabassini. (גלאסה הוא תערובת של אבקת סוכר, חלבון ביצה ומעט מיץ לימון שמערבלים מספר דקות ומקבלים סוג של קרם נפלא אותו מורחים על העוגיות).
הגלאסה הזה במיוחד מעלה לי דמעות בעיניים:
כשאמא הכינה עוגיות בחג זה היה בערך הדבר האחרון שהכנו לפני הדלקת נרות: מהר מהר טרפנו חלבוני ביצה עם אבקת סוכר, מעבדים אותה לכדי משחה לבנה ובוהקת, אותה נמרח על עוגיות דומות ומעליהן אמא מצווה עליי לפזר סוכריות צבעוניות או כסופות. ולא לפספס אף עוגיה.
והנה המתכון לפאבאסיני של הסארדים.
ואיך אפשר בלי ה le seadas המופלאים, שבבית נחה עליי הרוח והוספתי להם גם וורדים יפהפיים.
ושוב המתכון לסיאדאס פה לה סאדאס .
עושר מופלא ומגוון, בלתי נגמר של עולם מתוקים ממכר, חושני, צבעוני ורב טעמים שמעורר בי תמיד
בכי וגעגועים.
La Dolce Vita, Via de Castro, 15, 09170 Oristano OR, Italy
מהקונדטוריה אנחנו יוצאים ויורדים במורד הרחוב, שם בפינה סמטת פסיפסים מקסימה. לקראת ערב מסתבר, הופך המדרחוב הקטן והצנוע הזה למדרחוב תוסס והומה אדם, משום מקום נשלפים שולחנות וכסאות, דלתות נפתחות, נורות נדלקות ואוריסטאנו המנומנמת יוצאת לקרוע את העיר.
לאורך הקיר ציורי קיר יפים.
Via de Castro, 09170 Oristano OR, Italy
שוק שבועי זה must עבורי
למחרת בבוקר אני לא! מפספסת את השוק השבועי שיש בו הכל: בגדים ונעליים ובשרים וגבינות וירקות ופירות נפלאים. ככה אני אוהבת שווקים. שוק קטן ומקומי.
פה אני קונה את הפארו (מעין גרעיני שעורה או כוסמין שאוכלים בעיקר בטוסקנה) וגם מגלה קטנייה קטנה שהיא סוג של הכלאה בין חומוס לפול קטן שנקראת Cicerchia.
הבעלים של הדוכן מגרד בראשו במבוכה כשאני שואלת אותו איך מבשלים אותה וממהר להזעיק את אשתו מאחורי וילון דהוי. היא מספרת לי על המרק הסמיך והטוב שהיא מכינה ממנו בחורף.
בעצם היא מסבירה לי איך מכינים מיניסטרונה.
כשאני חוזרת הביתה אני מכינה מיניסטרונה סמיך ועשיר עם צ׳רצ׳רקיה, שאפשר להמיר לגרגרי חומוס שמנמנים, שעועית לבנה, גרגרי פול קטנים ומתוקים, או אפילו עדשים.
בדיוק כפי שהסבירה לי מאמא סרדיניה.
מתכון למרק פה:
נפרדים.
אוריסטאנו שהיתה צריכה להיות אך נווה לילה עבורנו משכה אותנו אליה וכך בילינו עוד יום שלם בה. כך גם וויתרנו על המתחם הארכיאולוגי העתיק והחשוב שממוקם לידה. ה Thorras, שנבנה על ידי הפיניקים אי שם במאה ה-8 שלפני הספירה ומתקופת הברונזה.
Area archeologica di Tharros, Località Tharros, 09072 San Giovanni di Sinis, Cabras OR, Italy
עכשיו אנחנו עושים דרכינו לבוסה. אלוהים, איזו עיר יפה זו בוסה.
מדהימה.
תחנה חמישית – בוסה
לבוסה אנחנו באים באוטוסטראדה המרכזית של האי.
האוטוסטראדה היחידה באי מצפון לדרום.
או ההפך.
כמה את יפה בוסה.
כמה צבע ותשוקה יש בך.
הנהר הגדול שחותך את העיר, המצודה מעל, הכנסיות ובעיקר הסמטאות היפות הצבעוניות המטריפות.
הייתי הולכת בהן לאיבוד לנצח. הכל כך יפה פה.
גדות הנהר נותרו טבעיות ופראיות משהו. קסם.
עוד בטרם אנחנו חוצים את הגשר לצידה העתיק של בוסה מקדמים את פנינו שורות של בתים נמוכי קומה יחסית, צבועים בצבעים מרהיבים של כתומים, תכלת, ירוקים במין ערבוב מענג עיניים, מחליש נשימה ומרחיב נשמה.
שם, שם בסמטאות הצרות והיפות הוא הרובע העתיק והיפה של העיר.
כמה את יפה בוסה.
אנחנו מחנים את רכבינו לא הרחק ממקום התגודדותם של חבורת אנשים וריח נפלא של מאפים בא באפינו.
כמו שני מסוממים אנחנו נמשכים לריח ולחבורה רק כדי לגלות את הפיצה הכי טעימה עלי אדמות.
הכי טעימה עלי אדמות.
וזה
למי שחובב פיצות עם קראסט עבה.
אני….
ואפילו הוא……שחובב קראסט דק …..אכל שתיים. טעים למות.
פיצה אל טאליו, שזו בעצם פיצה במגש.
אפשר לראות כאלה בעיקר ברומא ובטורינו, אבל כזו טעימה לא אכלתי מימיי.
ֿהפיציולו שעובד על התנור מסביר לי שהיא מיוחדת לעיר בוסה.
היא מזכירה מעט פוקצ׳ה לא עבה ויש עליה תוספות שונות. התחתית שלה קראנצ׳ית כאילו טוגנה בשמן רותח וזה טעים בטירוף.
את מקבלת אותה, מקפלת לשניים כמו סנדוויץ׳ וטורפת.
בטירוף.
אני לוקחת פרמג׳יאנה מלאנזאנה, ברור, ומתעלפת.
אחר כך אני דוגמת עם ארטישוק…אלוהים.
הוא אוכל עם טונה ואחר כך עם פפרוני.
פשוט אלוהי.
למרות ששבענו מאוד, אנחנו מתמהמהים עוד קצת, רק כדי לדגום עוד 4 טעמים שונים במחירים מגוחכים והולכים משם בעצב.
אלוהי הפיצות בירך אותנו ואני נשבעת שהייתי עוברת לגור ליד הפיצריה המופלאה הזו ללא שום היסוס.
הפרמג׳יאנו שהניחו לי על הפיצה מזכיר לי את תבשיל הפרמג׳יאנו האלוהי, שאני מכינה בבית, והוא כולו שיר הלל לחצילים מטוגנים, רוטב עגבניות מוצרלה ופרמז׳ן.
בעצם שיר הלל לנאפולי האהובה עלינו.
המתכון פה מלאנזנה פרמיג׳יאנה.
Cossu Giovanni, Via Ginnasio, 6, 08013 Bosa OR, Italy
בבית אני מכינה פיצה מיוחדת במחבת שאופיינית לאיזור טורינו. היא קלה להכנה ומהירה (ואפילו אפשר להשתמש בבצק שמרים קנוי).
מתכון פה פיצה איטלקית במחבת .
מטיילים בבוסה
בוסה היא עיר יפה, מעניינת ובנויה על שתי גדותיו של נהר.
גשרים חוצים אותו לרוחבו, והגשר הישן היפה הוא מסלול יפהפה לעת ערב,
כדאי לחצות לצידה השני של העיר.
הכבישים התלולים משני עברי הנהר לוקחים אותנו לנקודות תצפית עם נוף עוצר נשימה.
את רוב הסיור לתצפיות אנחנו עושים ברכב, מדובר בעיר תלולת כבישים וממילא בנופים מרהיבים.
הנוף היפה ביותר של העיר והנהר נשקף מהכנסייה החשובה ביותר שנבנתה גבוה מעליה.
אנחנו עולים עד להר שם נבנתה הקתדרלה המרכזית של העיר וגם המבצר העתיק. הנוף של העיר משם מרהיב וצבעוני והוא נפרש כולו לרגלינו, מולינו הנהר המתפתל ועובר בתוכו, מנצנץ בממזריות באור השמש הבהיר.
אחר כך אנחנו יורדים אל הגשר העתיק והסמטאות הקטנות.
בוסה היא עיר שקטה, מוזנחת משהו ויפהפיה כל כך, אני יודעת שאמרתי את זה כבר אלף פעם, אבל אני ממש ממש מאוהבת.
חוצים שוב את הגשר העתיק ומשקיפים על בוסה מצידה השני.
המרכז העתיק centro storico
הסמטאות צרות, שקטות וצבעוניות. אוטנטיות, כאלה שעדיין לא נגעו בהן, כמעט. חלקן מטופחות ובחלקן מוזנחות חלקן אפלולי עד חשוך וחלקן מלאות באור, חלקן שוקטות ובאחרות רוחשים קולות שיחה באיטלקית מהירה. אני עוברת בסמטאות ומדמיינת לי בחמדה מה מתבשל מאחורי הקירות הצבעוניים. הנה שמן זית ושום, הנה רוטב עגבניות ועלי נענע, ופסטה ודגים וחצילים וכל הטוב של סרדיניה.
תענוג להסתובב בתוכן, כמעט ללכת לאיבוד, אבל לא.
הריחות שעולים מהבתים על חלונותיהם המוצלים, חלקם מוגפים וחלקם פתוחים לרחוב, עציצים ירוקים וצבעוניים מקשטים את אדניהם, הנה מצילה צבעונית בפתח הבית והדלתות בצבעים שוקטים. מידי פעם תפתח אחת כזו, יחליק ממנה חרש ילד קטן או מבוגר, מתבונן בנו בעניין וממשיך הלאה לעיסוקיו.
ואני מסתובבת בתוך היופי הזה של סמטאות צרות שמזכירות לי את הרובע הספרדי בנאפולי ואת הרובע הגותי בברצלונה ולא שבעה מהיופי.
ומצלמת ומצלמת ומצלמת… עשרות תמונות רק של הסמטאות.
באחת הסמטאות אנחנו נכנסים למסעדה נהדרת בעיירה. מתיישבים מאחורי סוכך אלגנטי ומתקבלים על ידי מלצר דובר אנגלית מצויינת.
מסתבר שמדובר בטרטוריה עתיקה של משפחה מקומית, שעם הזמן הפכה לריסטורנטה (מסעדה), כך שמי שמשרת אותנו עכשיו, חבוש בחליפה שחורה ומעונב עד צוואר בעניבה. ממש בעניבה. ב
האוכל פה אלגנטי מאוד:
אני אוכלת טורטליני פיסטוקים נפלא ודג מעוטר בשקדים ותפוזים. לא מדובר בשילוב חריג. תפוזים ושקדים הם מיסודות המטבח האיטלקי והסארדי בוודאי.
הוא אוכל ראגו עדין עם הניוקו סארדו טורף צלעות טלה מהטובות שטעמנו.
תענוג
Locanda di Corte, Via del Pozzo, 7, 08013 Bosa OR, Italia
Malaspina Castle
אנחנו מוותרים על הטיפוס הרגלי למצודה ועולים עם הרכב. משם שוב נגלית העיר על נופיה המדהימים.
המבצר נבנה במאה ה-12 והוא מבוצר היטב.
צמודה לו כנסיה קטנה ועתיקה מהמאה ה-14, nostra signora di regnos altos. הפרסקאות שם יפהפיות.
אבל הכי מדהים זה הנוף. וזו גם סיבה טובה לטפס למעלה.
מוזיאונים וכנסיות וגשר אחד ישן
העיר דלה במוזיאונים אבל עשירה בכנסיות חלקן יפות במיוחד.ֿ
צריך רק לבדוק את שעות הפתיחה כיוון שהן סגורות בעיקר בשעות הצהריים החמות.
לעיר כל כך קטנה כמו בוסה יש המון כנסיות. חלקן מאוד יפות ושוות ביקור, בכל אחת מהן.
הקתדרלה הגדולה של בוסה שנמצאת על הנהר ונבנתה במאה ה 19 על חורבות כנסייה רומנסקית ובסגנון רוקוקו. מזבח השיש בתוכה יפהפה והפרסקאות מהממות. הכיפה החומה והצבעונית מזכירה את אלו של אמלפי וגם של אולביה.
Piazza Duomo, 09089 Bosa OR, Italy
כנסייה אחרת ששווה ביקור ונמצאת בגדה השנייה של נהר הטמור, היא של סנט אנטוניו.
(חוצים את הגשר העתיק ופונים שמאלה במרחק של 3-4 דקות הליכה).
Via S. Antonio, 1A, 08013 Bosa OR, Italy
כנסיה שלישית יפה ועתיקה נמצאת במרחק של 2 ק״מ מהעיירה. נבנתה במאה ה 11 ונחשבת לבין העתיקות ביותר על האי בסגנון הרומנסקי.
Via S. Pietro, 08013 Bosa OR, Italy
עוד סיבוב מהיר בסמטאות עוצרות הנשימה,
עוד כוס קפה,
עוד מבט ונפרדים מבוסה….והצער גדול והלב כבר מתגעגע לכל היופי הזה.
צביטה חזקה בלב.
ככה זה כשאני מתאהבת.
ולא ידעת, שמיד אחרי הקורונה נגיע אליה שוב.
ושוב.
אושר גדול.
בדרך לאלגהרו
אנחנו מוותרים על הדרך המהירה ומעדיפים לנסוע לאגהרו בדרך שעל הים.
כביש צר ואיטי ששכרו בצידו.
למים יש כל מיני צבעים ובמליון גוונים: ירוק ותכלת וכחול. מים ושמיים. ואני יכולה להשבע שגם ראיתי צבעים סגלגלים.
מהמם.
הדרך והנופים כל כך יפים, שבכלל לא אכפת לי שמדובר בכביש צר ועמוס ברכבים. ובכלל לא מפריע לי שכמכונית אחת נתקעת כל היתר נתקעות מאחוריה, ושכשמישהו עוצר לרגע כולם נעצרים אחריו.
אני לא ממהרת.
כל כך יפה פה.
עמקים ירוקים שמתנגשים עם הכחול של מים ושמיים אין לי בבית.
ולצידם אדמה חומה וקשה, שמחזיקה באומץ את הכביש המפותל והארוך וצמחייה שהשכילה לגדול לצידיו, כמשתתפת במאמץ לחזק את הכביש, שלא יגלוש, חלילה,מהמצוק המתפתל לתוך המים העמוקים.
כל כך יפה פה, שבכלל לא אכפת לי מכלום. רק מהיופי שעוטף אותנו.
מסביב ניכרת חקלאות פורה, המדרונות ירוקים ומעובדים, הגבעות עגלגלות וירוקות והמראה הזה ממלא את הלב בשמחה ופליאה.
ובין לבין צצות נקודות לבנות ובוהקות: אלו בתי התושבים, ספונים בעיירות קטנות, בחוות מקומיות, של רועי צאן, של חוואים וגם לעיתים בבתים נטושים.
ומידי פעם נגלית כניסה ענקית ודרך ארוכה ומטופחת שמובילה גם לאחוזות ענק, מגודרות ורחבות. אחוזות שלא רואים את קצה שטחן, ובעליהן הממזרים בני מזל, גרים ומשקיפים על כל היופי הזה.
וכך מתמשכת לה הדרך היפה הזו ונמשכת, כל הדרך, עד אלגהרו היפה.
היפהפייה.
תחנה שישית – אלגהרו
אלגהרו היא עיר יפהפייה.
יפהפייה.
היא מכונה גם ברצלונה הקטנה.
באחת הסמטאות הקטנות שיוצאות לטיילת המרהיבה, שכרנו דירה במבנה עתיק.
(אחר כך שוב שכרנו שם דירה ושוב שכרנו ונשכור עוד בעתיד…כי אלגהרו משגעת).
המבנה עתיק הדירה חדישה ומצויידת. קטנה ומשגעת.
אורך קו המים של העיר, שמתחיל במרינה הקטנה והמרשימה, עובר למעלה עד הלידו. הוא מרוצף בבתי מלון, מסעדות ובתי קפה וממש לקראת הסוף נבנים עוד ועוד בתי מלון ואכסניות ומקומות תיירות. כי העיר הזו מאוד מאוד מתויירת.
לאורך קו המים, בשעת בין ערביים ולקראת השקיעה, פוקדים מאות ואלפי אנשים את בתי הקפה והמסעדות שיושבות על קו המים, הרקיע והשקיעה. מציצים אל השמש היפה שהולכת ונעלמת לאיטה.
אחת השקיעות היפות שראיתי בימי חיי קורית באלגהרו.
אך סרדיניה.
פה שלטו הספרדים שלטון ארוך שנים והותירו את הדיאלקט המקומי שהוא לעיתים ערבוב בין איטלקית לספרדית ולשפה זרה נוספת, אלוהים יודע מהי.
גם השלטים פה כתובים בשפה הספרדית, שמות הרחובות גם וארכיטקטורה בחלקים מסויימים מזכירים את הרבעים העתיקים של ברצלונה.
המלך הספרדי מאראגון, שכבש את האי וביקש לשלוט גם על פיזה וג׳נואה, הביא לכאן אזרחים ספרדיים, שהתיישבו באי ומאז יש פה ערבוב של איטלקים. וספרדים ועוד עמים. יש פה כנסיות שעדיין מנהלות את המיסה בימי א׳ בשפה הספרדית.
העיר העתיקה של אלגהרו מוקפת בחומה עתיקה ושמורה היטב. בכלל אלגהרו היא אחת הערים העתיקות שאני מכירה שמשומרת להפליא. גם הסמטאות והמבנים בתוך העיר מטופחים ויפים. מבנים היסטוריים שבהם גרים משפחות מקומיות שחלקם הפכו לחנויות, מסעדות ובתי קפה.
פשוט עיר מושלמת.
החומה שמסביב לעיר העתיקה מוגבהת וצופה לים והיא היוותה את קו ההגנה במאה ה-16 במתקפות על העיר הקטנה. טיול על החומות לעת ערב הוא חוויה נהדרת והנופים לים עוצרי נשימה.
אנחנו נעזרים במפה מקומית ובעצות מארחינו ומשוטטים בעיר להכיר אותה לעומק.
טיול יום באלגהרו
לעיר העתיקה והיפהפיה הזו יש מספר כניסות, חלקן נושקות למזח כשהים נשקף מתוך העיר,
חלקם מצידה השני,
כל הכניסות בנויות מאבנים גדולות ועתיקות ובסיבוב של ערב, אנחנו בוחרים בכל פעם להכנס לעיר מכניסה אחרת.
נמל אלגהרו מבצר מדלנה
זה המבצר היחיד ששרד משלושה שהיו במקום.הוא חולש על הנמל הקטן של אלגהרו, שם עוגנות ספינות וסירות, חלקם של שועי עולם. המבצר נבנה במאה ה-16 לספירה לכבודה של מריה מגדלנה שפסלה ניצב במצודה. המקום משמש בעיקר לפסטיבלים, קונצרטים ומוזיקה קלאסית, בעיקר בימות הקיץ החמים.
Torre della Maddalena, Bastioni della Maddalena, ., 07041 Alghero SS, Italy
Porto di Alghero, banchina amm. Millelire 07041, 07041 Alghero SS, Italy
פיאצה ציוויקה
פיאצה צ׳יוויקה, היא כיכר שנמצאת לא הרחק מנמל אלגרו. הכניסה לכיכר מהנמל היא דרך port salve. היא כיכר חשובה ויחסית גדולה בעיר כל כך קומפקטית. ממש בסמוך לה נמצא ארמון ד'אלביס שהיה מושלה של אלגרו. פה בפיאצה, נשא שארל החמישי, הוא הקיסר הרומי, את נאומו לעם, לפני שעזב להילחם בטורקים.
P.za Civica, 07041 Alghero SS, Italy
המוזיאון לאומנות חדשה
המוזיאון לאמנות קדושה.
זהו מוזיאון המיוחד לאוספים יקרים וחשובים מכנסיות וקתדרלות והוא אחד החשובים באלגרו. מיצגים על התרבות המקומית, ציורים ופסלים מוצגים במוזיאון.
Museo Diocesano d'Arte Sacra, Piazza Duomo, 1, 07041 Alghero SS, Italia
קתדרלת מריה הקדושה
הקתדרלה הינה מתקופת הרומאים ושימשה את הארכיבישוף של בוסה ואלהגרו שהיו פעם מחוז אחד, עוד בשנת 1500 לספירה. המקום משמש גם כאתר קבורה לרוזנים ודוכסים שגרו באי. הכנסייה בנויה בסגנון גותי קטלוני. יש בה 5 קאפלות ובסיס מתומן של מגדל הפעמונים. במאה ה-19 הוסיפו חזית קלאסית ששינתה את מראה הקתדרלה.
כשהגענו לקתדרלה, שפר עלינו מזלינו ובמקום התקיימה חתונה.
חתונה באיטליה זה תמיד מראה משובב נפש. המוזיקה העולצת, האנשים היפים שתמיד לבושים בהקפדה, השושבינות, הפרחים והשמחה מדבקים כל מי שעומד שם וגורמים לו לשמוח איתם ולחייך.
אחר כך נפגוש את החתןכלה ואת אורחיהם בבר לטינו, שם הם חוגגים את החתונה.
Cathedral of Saint Virgin Mary (Cattedrale di Santa Maria Immacolata)
כדרכנו בקודש, בחו״ל, אנחנו מחפשים את הנקודה היהודית באלגהרו ומגלים לא הרחק מכאן כי יהודים התגוררו בחלק זה של העיר אם כי לא נותר כל סימן שלט או כל רמז כלשהו.
אנחנו קוראים בגוגל שכשמלך ספרד כבש את סרדיניה במאה ה-14, היו יהודים חלק ממערך החיילים שלו וחלקם נשאר להתיישב שם. אליהם הצטרפו משפחות נוספות מקטלוניה וגם מצרפת. בתקופת האיניקוויזיציה נרדפו היהודים והוגלו, בית הקברות ובית הכנסת נהרסו ומהם נותר רק שלט אחד קטן: רחוב היהודים וכיכר שנבנתה על חורבותיו של בית הכנסת העתיק.
Piazza della Juharia, 07041 Alghero SS, Italia
הבאסטיונה מרקו פולו וטיול על החומות
הבסטיונה שהוא המבצר מרשים מאוד, בשילוב עם טיול על החומות המשומרות של העיר היפה הזו, הים, השמיים והשקיעות המרהיבות של אלגרו, מדובר באחד המראות היפים ביותר שראיתי בחיי. הבסטיונה ממוקם בין מגדל סיינט ג׳יימסר לבין הבאסטיונה של כריסטופר קולומבוס.
השקיעות הכי יפות בסרדיניה נצפות מקטע זה של העיר.
Bastioni Pigafetta, 07041 Alghero SS, Italy
טיול על החומות – הטיילת של אלגרו
הטיילת יפהפיה, רחבה, מטופחת וצופה על הים הגדול.
בעצם, עד שראיתי את הטיילת באלגהרו, נהגתי לחשוב שאין יפה כמו הטיילת בתל אביב שהיא הכי יפה בעיניי.
וזו של אלגהרו מהממת.
הנוף מפה מרהיב, השקיעות מדהימות והרוח הנושבת בערבי הקיץ נהדרת.
מסביב פזורים תותחי ברזל. שהפכו לפסלים סביבתיים.
לאורכה של הטיילת פזורים מסעדות ובתי קפה ובתי יין ובארים קטנים, בדרך כלל מדובר במלכודות תיירים, אבל לפעמים שווה ״ליפול״ בארוחה קטנה ופשוטה, רק כדי להינות מהנוף המטריף.
בעיקר נכון הדבר לשעות הערב, עם השקיעה המרהיבה פה.
Lungomare Valencia, 07041 Alghero SS, Italy
הקייזה של סיינט פרנצ׳סקו
זו כנסיה שנבנתה במאה ה-14 וחודשה במאה ה-16 והיא אחת הכנסיות בסגנון גותי קטלאני בסרדיניה. הקפלות מוגבהות והמבנה עשוי מאבן. החזית יפה ומקושטת בסגנון קלאסי עם סמל הפרצ׳סקנים המוקף במלאכים.
Chiesa di San Francesco, Via Carlo Alberto, 46, 07041 Alghero SS, Italy
כנסיית סיינט מיכאל
כבר ראינו המון כנסיות בטיולינו הרבים באירופה. עשרות לדעתי גם מאות.
אבל בעיירה הקטנה הזו יש כנסיות קטנות ומעניינות.
הכל פה באיזי ויש לנו זמן לבקר בכמעט כולן.
סיינט מיכאל היא אחת החשובות פה מכיוון שהיא נבנתה בסגנון הבארוק. החזית בנויה מבלוקים מרובעים והכיפה הצבעונית שלה יפהפייה ומעוצבת.
Chiesa di San Michele Arcangelo, Largo S. Francesco, 14, 07041 Alghero SS, Italy
פאלצו סימון
המבנה הזה ממוקם על ויה גילברט, קרוב למגדל סיינט ג׳ובאני ונבנה במאה ה-13.
הוא שוחזר שוב לקראת המאה ה-19. התכנון ניאו קלאסי ומעל לדלת המרשימה שמוקפת בקשת, מוטבע סמל משפחת סימון, שהיו אצילים עשירים מאוד, והבעלים הראשונים של המבנה.
Parrocchia Cattedrale dell’Immacolata Concezione, Piazza Duomo, 2, 07041 Alghero SS, Italy
השוק המרכזי
השוק המרכזי ממוקם ברחוב סאסרי במרחק של דקות ספורות מטורה די סאן ג׳ובאני. השוק פשוט מאוד, קטן ונעים, יש בו דוכני פירות ירקות ופירות ים. בשוק קונדטוריה מקומית ומסעדה פשוטה ונהדרת לדגים ופירות ים.
פה אכלתי ריקוטלה בשני טעמים: אחד רגיל ואחד עם ריקוטה.
Central Market, Via Sassari, 12, 07041 Alghero SS, Italy
ממש ביציאה מול השוק דוכן/חנות קטנה של ממכר פירות ים מטוגנים מטריפים, בצלחת או בלחמניה.
אתה עומד בתור הארוך, לוקח ממבחר פירות הים והדגים הטריים והמטוגנים, חוצה את ויה סאסרי ויושב
ברחוב על שולחנות מאולתרים.
אין טעים מזה !!!!
Tipico Street Food Alghero, Via Sassari, 27, 07041 Alghero SS, Italia
הפארק giardini pubblici
הפארק של אלגרו נמצא ליד פורטה מדאלנה והוא יפהפה. עמוס בצמחים ועצים ופינות חמד. יש שם אנדרטאות ופסלים וגם אנדרטאות זכרון לחיילי המלחמה.
מסעדות וטרטוריות מופלאות
Al Vecchio Mulino
מנוהלת על ידי משפחה, אנחנו מאוד מקובעים על אוכל סארדי מקומי ואני שוב נשאבת לפסטה המקומית עם הסלסיצ׳ה אבל התפריט מגוון, בעיקר מבחר של פירות ים ודגים טריים.
אנחנו אוכלים גם פיצה ומקנחים כמובן, איך לא, בלה סיאדאס המופלא.
Via Don Deroma, 3, 07041 Alghero
Trattoria Lo Romanì
שנמצאת מטר מהבית שלנו וחשוב מאוד להזמין מקום מראש כי היא כל הזמן הומה אדם.
אוכל נפלא.
Via Lazzaretto, 9, 07041 Alghero
Trattoria Cavour
שגם היא נמצאת לידינו וגם היא הומה אדם, בסמטא צרה שעולה אל הטיילת ואל הים.
נהדרת.
Via Camillo Benso Conte di Cavour, 110
se hasadas
שנמצאת מטר מהבית. בכיכר קטנטנה ותמיד הומה אדם.
Bar Marco Polo
כיפית נורא, לאפרטיבו, לארוחות קלילות ברוח הנעימה של שעות בין הערביים.
Via Alberto La Marmora, 96, 07041 Alghero
Cafè Latino | StreetFood Bar
שהוא ממש ממש מתויירת, אבל כיף לשבת שם עם כוס אפרטיבו ולהנות מנוף הנמל והסירות העוגנות בו ומהרוח הנעימה
לפה הגיעו אורחי החתונה באותו יום, וגם פה אוכלים לה סיאדאס נהדר.
Bastioni Magellano, 10, 07041 Alghero
SardOa
שנמצא ממש ליד הקתדרלה, בר יין עם אוכל קטן, מגניב ונעים עם מוזיקה נהדרת ואוכל טעים, אבל נורא קשה למצוא בו מקום כי הוא מאוד פופולארי.
Piazza Duomo, 4, 07041 Alghero SS, Italia
la botteghina
מסעדה ופיצה קצת יותר פאנסי.
via principale umberto 63 alghero
Tipico Street Food Alghero
מסעדה מול השוק המרכזי – פירות ים ודגים, פשוט פשוט פשוט וטעים פצצות.
בעצם לא ממש מסעדה, יותר לקחת ולשבת על כסאות פשוטים ברחוב.
Via Sassari, 27, 07041 Alghero SS, Italia
Bar Pasticceria Ciro
קונדטוריה עם מאפים סארדים טיפוסיים וגם כל מיני מאפים מאיטליה. בית קפה נחמד לשבת בו לארוחת בוקר או סתם קפה ומשו מתוק.
Bar Pasticceria Ciro, Via Sassari, 35/B, 07041 Alghero SS, Italia
מסעדת פירות ים ודגים בשוק המרכזי – בוקריה
פשוטה פשוטה פשוטה.
טרי הטריה טריה
עמוסה בדרך כלל. כדאי לבוא מוקדם בצהריים אם רוצים לתפוס שולחן.
Via Cagliari, 13, 07041 Alghero SS, Italia
אפרטיבו
יש לא מעט מקומות שכיף להתחיל בהם את האפרטיבו ואת הערב באלגהרו, אבל יש מקום אחד
יחיד ומיוחד שתענוג אמיתי להגיע אליו:
Riservato Beach Bar
אין פה אוכל גדול, רק אפרטיבו ודברים קטנים אבל המקום משגע.
בנוי ממש על המים ויש צורך לרדת אליו במדרגות תלולות. למטה צופים אל החומות והוא מהמם ביופיו ובווייב שלו.
כורסאות כיפיות פזורות מסביב, שולחנות קטנים ונרות דולקים לעת ערב.
אוכל חלש אבל אלכוהול ומוסיקה אלוהיים.
Lungomare Dante, 07041 Alghero
חוף הלידו
זרוע בבתי קפה וברי יין שלעת ערב מתמלאים במאות אנשים, על כוס שפריץ וצ׳יפס מקומי, כולם מביטים בשקיקה, ממתינים לשקיעה המרהיבה מרהיבה של אלגרו. כל המקומות פה מגישים אפרטיבו מול השקיעה.
וואו אלגרו.
בעת כתיבת שורות אלו, כבר חזרנו אליה. עוד פעמיים.
גלידה
Igloo Ice Cream Shop
המון גלידריות פזורות על פני העיר הקטנה והמשגעת הזו, והן נחמדות מאוד ואחת מיוחדת נמצאת על הטיילת על החומות, בדרך כלל פתוחה בערבים :
Bastioni Marco Polo, 27, 07041 Alghero
תחנה שביעית – מערות נפטון
באמת שהתכוונו להגיע למערות נפטון, אבל אלגהרו המשגעת החזיקה בנו עוד יום, ועוד אחד, התוכניות השתבשו, לפתע התקצר לנו הזמן ולא נותרה דקה פנוייה.
מערות כמו נפטון פזורות על פני איטליה כולה וגם בסרדיניה. חלקן ענקיות וגדולות ויש עתיקות ומרגשות.
מכיוון שכבר ביקרנו במערות דומות ברחבי איטליה (בעיקר בדרום), אנחנו מחליטים לוותר עליהם לטובת עוד יום אחד בקליארי.
תחנה שמינית – סאסרי
אחרי אלגהרו סאסרי נראית לנו קצת חיוורת. אבל יש בה אוצרות ארכיטקטוניים יפים. יש בה מבנים היסטוריים ומונומנטיים יפהפיים ממש והכיכר המרכזית שלה היא וואו. וואו.
העיר הזו היא השנייה בגודלה בסרדיניה והפכה להיות חשובה לקראת ימי הביניים.
היא בסיס מצויין לכל מי שרוצה להגיע לצפון סרדיניה ולחופים היפים שלו.
אנחנו מבלים בה בקושי חצי יום ומבטיחים לעצמנו לחזור ולבקר בה.
פיאצה איטליה
אנחנו מחנים את הרכב לא הרחק מפיאצה איטליה שנמצאת במרכז הרובע ההסטורי של העיר.
פיאצה מרהיבה ביופיה, גדולה ומרשימה. מסביב לפיאצה מבנים ארכיטקטוניים חשובים ויפים ביניהם פלאצו דה לה פרוביצ׳יה ופלאצו ג׳יארדינו.
במרכז הכיכר מוצב מונומנט גדול המוקף בעצי תמרים ומסביב לה חנויות, בתי קפה ומסעדות.
המרכז העתיק של סאסרי קטן ופיאצה איטליה היא מקום מקסים להתחיל בו את הסיור הקצר שלנו.
קתדרלה סן ניקולה
זו הכנסייה הגדולה והעיקרית בסאסרי והמבנה שלה מהמם ביופיו.
הפסאדה של הכנסייה בסגנון רומנסקי אבל יש במבנה שילובים של סגנונות שונים גותיים או בארוקיים (שהאיטלקים מתים עליו כל כך).
חנויות זכוכיות יפים מעטרים את קירות הכנסייה והקאפלות הקטנות מעוצבות להפליא.
כשאנחנו משוטטים ברחובות מנקודה לנקודה, אנחנו לא מתעלמים מהסמטאות הצרות והמוזנחות, אבל המונומנטים מרהיבים, מרהיבים. חלקם צבועים בצבעים מרהיבים.
בתוך סבך הסמטאות הצל כבד למרות חום היום, ומידי פעם מגיעים לאפינו ריחות בישול: הנה בצל מטוגן, הנה שום מטוגן ברוטב עגבניות, הנה עוד משהו מתבשל עם ריח נפלא של מרווה אולי זה רוזמרין?
לא, זו בוודאי ה agliata, רוטב עגבניות נפלא שמתבשל שעות ארוכות ומזכיר לי מטבוחה.
האגליאתה היא מאכל עתיק מהעיר בוסה. מכינים אותה מעגבניות מיובשות עם שום ושמן זית, מוסיפים פטרוזיליה קצוצה עגבניות טריות וחומץ. ואת זה יוצקים על דגים מטוגנים או מבושלים. יש גם אגליאתה שמכינים רק משום וחומץ. כל הרעיון פה הוא להכין מעין רוטב שיישמר ימים ארוכים מאוד, בתקופות בהן לא היו מקררים. (ויש גם ללא עגבניות רק שום, שמן זית והרבה חומץ).
פונטנה די רוסלו
האמת, הסיבה לכניסתנו לעיר היא הפונטנה הזו – המזרקה.
המזרקה הזו שהפכה להיות סמל העיר מרוחקת מפיאצה איטליה כ-20 דקות הליכה על כביש ראשי, שחשיבותו מתמצת בעובדה שהוא מוביל לפונטנה המרהיבה הזו.
אנחנו מגיעים לכיכר merchato ומיד מצד ימין במדרגות מתגלית מרחוק הפונטנה, טובלת בירוק של דשא, בודדה וזוהרת ביופיה.
המזרקה הזו נבנתה במאה ה-17 ושימשה בעצם להובלת מים לבתי התושבים בעיר.
האלמנטים של הפונטנה מעוצבים ומכוונים כמו ארבעת עונות השנה ו-12 החודשים שמסביב לה.
זהו, אנחנו נפרדים מסאסרי שהיא יפה מאוד וחוזרים לרכב.
יש לנו עוד תחנה אחת לא הרחק מסאסרי ואחריה, נצא ליעד האחרון שלנו בסרדיניה: קליארי. 
בזיליקה דה לה סקארג׳ייה
הבזיליקה הזו רחוקה מסאסרי 7 ק״מ בסך הכל והיא אחת המרהיבות באיזור.
הבזיליקה הזו מהממת ונמצאת כמעט באמצע שום מקום. שווה היה לסטות מהדרך לדקה או שתיים כדי לעצור ולראות אותה. ואנחנו מגלים, שלא רק אנחנו עושים זאת, אלא עוד תיירים כמונו וגם מקומיים דוברי איטלקית.
הסגנון הרומאנסקי של הכנסייה מהמם והצבעים שלה עוצרי נשימה ונובעים מצבען של האבנים המקומיות, מהן נבנתה הבזיליקה פסים פסים של שחור ולבן.
פנים הכנסייה מקושט והמזבח מכוסה בפרסקאות צבעוניות יפהפיות.
אנחנו עושים אתנחתא פה ומטפסים לראש משם הנוף נפלא עוד יותר.
שם גם אוכלים צהריים במסעדה גדולה ורחבת ידיים (שנסגרה בינתיים לצערי).
עכשיו אנחנו מחזירים את הרכב ועולים על הרכבת המקרטעת עד לקאליארי.
שם נבלה עוד 3 ימים ומשם נטוס בחזרה למילאנו.
תחנה תשיעית ואחרונה – קליארי
קליארי היא בירתה של סרדיניה.
זוהי עיר נמל טיפוסית. ספינות ענק עוגנות בנמל שמעליו מרחף ענן אפרפר תמידי ומלווה אותנו לאורך כל הביקור.
ספינות נוסעים ענקיות – קרוזים – מגיעות לפה תדיר ופולטות את נוסעיהן ליום טיול בקליארי.
כרגיל, אני שוכרת דירת ברובע ההסטורי של העיר.
אנחנו יורדים מהרכבת המקרטעת, ממש ליד הנמל, חוצים את הכביש הסואן והמסוכן משהו, ונכנסים לסמטאות האפלוליות של העיר העתיקה.
סמטאות צרות, מרוצפות באבנים עתיקות ושחוקות, כל גלגול של הטרולי מהדהד בתוך הסמטא, ונדמה שהדן מגיע עד לסופה הלא נראה. שמש חזקה נמצאת בשמיים, אבל היא לא מגיעה לסמטאות, לא עכשיו, אולי אחר כך, לפתע, ייפתח הכל ואור גדול ישטוף אותן ויאיר את הקירות המקולפים, החבוטים וההרוסים בחלקן, את ההזנחה והדלות את העצים הבודדים והמאובקים ואת יופיה הפראי של העיר הזו
עוד מעט.
בתוך הבנינים הגבוהים האלה פעורים חנויות אופנה ובתי קפה וקונדטוריות, ומעדניות מלאות בכל טובה של איטליה, של סרדיניה. כמעט נטע זר – אבל לא.
לא למי שביקר בנפולי וסיציליה.
כאן היופי והכיעור משלבים ידיים והם מהממים ביחד.
הדירה שלנו ממוקמת בקומה החמישית של בניין ישן. המעלית מקרטעת ודלתה עשויה מסורגים, שריד למעליות מתחילת המאה (ה020, כן?). קצת מלחיץ שלא להיתקע בדרך, אבל לא, המעלית עושה את דרכה בחריקות קלות ובנמנום קל, ומגיעה עד לקומה החמישית, שם נמצאת הדירה שלנו.
הדירה, ממש כמו קליארי: ענקית, נטול אור כמעט, ארונות המטבח חומים ומדכאים, מיושנת.
אבל בבוקר, כשנפתח את החלונות הישנים ונאפשר לאור לשטוף אותה, נראה כמה יפה היא, כמה היסטוריה ותרבות היא מכילה, כמה דורות של אנשים שגדלו פה, התחנכו והפכו לאנשים, להורים, לעם.
כשאתה יוצא מגבולות העיר העתיקה ונושא עיניים, אתה רואה את הגבעות הגבוהות והתלולות שמקיפות את העיר מול חוף הים הארוך והעמוס. גבעות עליהן נבנו ארמונות ומצודות, צריחים ובתי כנסיות.
וואו קליארי.
ממש כמו נאפולי, כמו פאלרמו, כמו קטניה, אם תזיז הצידה את הלכלוך, ההזנחה והדעות הקדומות תגלה עיר מרתקת ושובת לב.
וואו קליארי.
המון כנסיות כצפוי, יפהפיות ומטופחות, ומסביבן – כצפוי, כמו בנאפולי, כמו בפאלרמו, כמו בדרום איטליה בכלל ובסיציליה: בתים מוזנחים, עוני לעיתים עד דלות.
הנמל של קליארי הוא מן הגדולים בים התיכון והחופים שלה ארוכים ויפים.
כמו סרדיניה ממש, גם קליארי בתולה תיירותית.
בעיר יש מסעדות אתניות שונות, שמעידות על קיומן של קהילות זרים בעיר. אתה רואה אותם עובדים במטבחים אחוריים, בשווקים או בניקוי הרחובות.
רוב חומות העיר נותרו מושלמות ויש בה שני מגדלים מהמאה ה-14. הבזיליקה הגדולה והמרכזית של העיר ממוקמת גבוה למעלה, משקיפה על כל החלכאים והנדכאים, ועל אלו שעוברים על חוקי ישוע, יקום דמו.
יש בעיר אמפיתיאטרון רומי עתיק, שחצוב בגוש הסלע.
בקיץ, עמוסה העיר בעיקר בתיירות פנים ומרכז הבילוי הוא בויטוריו עמנואלה ובחופיה היפים שמשתרעים מסביב לעיר.
רחוב הקניות הראשי פה הוא וויה ג׳יוזפה מאנו.
Via Giuseppe Manno
במבט ראשון, הוא אומר לי שהעיר קצת מדכאת אותו, אבל מצד שני, גם וונציה מדכאת אותו וגם פאלרמו, אז אולי יש לו בעיה עם ערי נמל כאלה. למרות שאת נאפולי הוא אוהב מאוד.
לא יודעת.
פיאצה קונסטיטוציונה – המבוא לאתרים ההסטורים
אנחנו פותחים את בבית קפה עתיק אנטיקו קפה, שממוקם ממש מעבר לפיאצה קטנה והמתוקה, ולצידה של פיאצה קונסטיטוציונה,ממנה נעפיל מעלה לאזור ההסטורי של העיר. טורפים מאפה שנקרא פאנה קון קרם, שבתרגום מילולי זה לחם עם קרם, במילאנו הם קוראים לה וונציאנה וזה אחד המאפים האהובים עליי ביקום.
אפילו יש מתכון בבלוג.
מתכון ווניציאנה/פאנה קון קרם כאן
בעצם, מדובר בלחמניות חלב עשירה מאוד, סוג של בריוש, שממולאת בקרם פאטיסייר. יש מקומות שזולפים את הקרם מעל ורק אחר כך אופים אותה, ויש מקומות שזולפים לתוך הלחמניה את הקרם, רק לאחר האפיה, סוג של ״סופגניה״ אפויה.
שתיהן מזכירות במידה מסויימת את המריטוצו הרומאי, שגם היא לחמנית בריוש אפויה וממולאת בקרם מתוק וטעים.
וגם לה, הפלא ופלא, יש מתכון בבלוג.
מתכון מריטוצו:
כך או כך, זה טעים למות, ודרך מופלאה להתחיל את הבוקר באיטליה.
עוד אני דוגמת מאפה סארדי שכבר התוודעתי אליו באוריסטאנו ובאלגהרו: הפארדולה או הריקוטלה. בעצם מדובר בבצק שמכינים מקמח דורום ושומן חזיר, סטרוטו, לשים היטב זמן ממושך, וממלאים בריקוטה וזעפרן.
דרך אגב, הסטרוטו הוא ה״חמאה״ של כל המאפים,העוגיות והמתוקים שאופים באיטליה, ובעיקר בדרום איטליה.
(לפעמים אני רואה תיירים ישראלים ברשתות מצטלמים בשמחה עם ספוליאטלה ומחייכת לעצמי: חלקם הגדול, בוודאות, לא מודע לעובדה שהוא אוכל עכשיו חזיר).
את הפארדולה הם מכינים בעיקר לקראת הפאסקווה, שזה הפסח שלהם.
Antico Caffè, Piazza Costituzione, 10, 09124 Cagliari CA, Italia
עוד קונדטוריה קסומה ועשירה במאפים מקומיים, כיפית וטעימה, והיא ממש ברחוב שבו שכרנו את הדירה (רחוב שיורד לים ולנמל הגדול).
Dulcis Pasticceria, Via Lodovico Baylle, 25, 09124 Cagliari CA, Italy
בפיאצה עצמה שממול לקונדטוריה יש נגן גיטרה בודד והוא פורט בעצב על כמה מיתרים, נדמה כאילו לא התעורר עדיין. או אולי בילה פה את הלילה ומפה העייפות שלו?
כך או כך מולנו מיתמר ועולה הבאסטיונה סן רמי גבוה ונישא.
בעצם כל היום הזה יהיה שזור בעליות וירידות, מן הקשות שחווינו, אבל העיר הזו כל כך מרתקת, ועשירה בהסטוריה ואכיאולוגיה ואומנות, שאנחנו לא שמים לב לזה, רק בערב, כששרירי הרגליים כואבות, אנחנו מבינים איזו דרך עשינו היום.
Piazza Costituzione, Cagliari CA, Italia
קסטלה סן רמי
את הקסטלו אפשר לראות ממקומות רבים בעיר, הוא גבוה ונישא ומשקיף מעל לעיר העתיקה של קליארי.
אנחנו מטפסים את כל המדרגות, וזה קשה עד שמגיעים לרחבה הענקית שמשקיפה על העיר ועל הנמל.
המראה מרהיב ויפהפה.
אמנם זהו יום מעורפל והראות לא משהו, אבל גם מפה אפשר לראות את הארכיטקטורה המהממת של העיר, את הצפיפות של הרובע העתיק ואת עוצמתו של הנמל.
רק לאחר שאנחנו פונים להמשיך במסלול, אנחנו מגלים שיש מעלית לכאן…..
טמבלים.
מסלול הליכה על החומות מוביל אותנו למעבי המתחם ההסטורי הזה, עד לרחבה גדולה
Bastione di Saint Remy, Piazza Costituzione, 09121 Cagliari CA, Italia
קתדרלה וכיכר הקתדרלה
הקדתרלה הגדולה מרהיבה. יפהפיה. כצפוי. מרשימה מאוד.
היא הכי חשובה בקליארי ומקום מושבו של הארכיבישוף של העיר. הקתדרלה מהמאה ה 13 אבל שופצה ושוחזרה מספר פעמים.
כיכר הקתדרלה הומה אדם, אנחנו יוצאים, יורדים במדרגות ופונים ימינה לפאלצו ראג׳יו.
בסמטאות הקטנות מתחת יש בתי קפה קטנים, חנויות מזכרות ונקודות תיירות.
Cattedrale di Santa Maria, Piazza Palazzo, 4/a, 09124 Cagliari CA, Italia
פאלציו ראג׳יו
בעמדה בפינת החדר, אצל סארדית ממושקפת ונמוכת קומה, אנחנו משלמים יורואים בודדים, מקבלים שתי פיסות נייר כמעט מקומטות ונכנסים לארמון.
השיטוט בחדרים מרמז על ימיו היפים של הארמון, הוא יפהפה, תקרותיו גבוהות ומצויירות ובחלק מהחדרים שימרו רהיטים שונים ויפים.
בחדרים האלה מתקיימות ישיבות העיריה של קליארי. נחמד.
אנחנו יוצאים מהפלאצו וממשיכים שמאלה לפיאצה איניפנצזייה (כיכר העצמאות).
פונים שמאלה ומגיעים לטורה.
Palazzo Regio, Piazza Palazzo, 1, 09124 Cagliari CA, Italia
טורה דלה אלפטה
שני מגדלים שנישאים וליד אחד מהם פסל של פיל, מכאן שמו. המגדל הזה נישא לגובה של 31 מטרים ומטרתו להגן על העיר מפני פולשים.
Torre dell'Elefante, Via Santa Croce, 09124 Cagliari CA, Italia
אנחנו חוצים רחבה גדולה ומוארת, עוברים דרך שער אבן עתיק, פורטה קריסטינה, ונכנסים למתחם המוזיאונים.
פה יש את מוזיאון הארכיאולוגיהֿ ואחרים נוספים, אבל פה היה גם הגטו היהודי שהיום לא נותר ממנו דבר, למעט שלט אחד גדול ועכשווי. כשגירשו את היהודים מספרד באמצע המאה ה -15, הם גורשו גם מפה, שכן פה שלטו אז הספרדים.
על חורבות בית כנסת עתיק, נבנתה כנסייה סנטה קרוצ׳ה ועד היום יש שלט קטן שמכריז:
סנטה קרוצ׳ה, דרך היהודים.
כל הדרך היא בירידה, חלקה במדרגות מסודרות וחלקה בשבילים מתפתלים.
כשאנחנו מגיעים לפני השטח, אני יושבים לנוח מהמסלול מרובה המדרגות, התלול והמרתק.
שוק סן בנדיטו
מרקטו סן בנדיטו הוא השוק הגדול והמרכזי של עיר. כצפוי יש בו מבחר אדיר של פירות ים ודגים, פירות וירקות והאווירה משגעת, צבעונית ותוססת.
Mercato Civico di San Benedetto, Via Francesco Cocco Ortu, 46, 09128 Cagliari CA, Italia
עוד סוג של שוק מקורה חמוד ועשיר בפרודוקטים הוא מרקטו די סנטה קיארה
Mercato Civico di Santa Chiara, Salita di Santa Chiara, 12, 09124 Cagliari CA, Italy
העיר העתיקה
יש המון הזנחה בסמטאות. בנינים ישנים ויפהפיים, שיד אדם לא נגעה בהן עשרות אולי מאות שנים. ערימות לא קטנות של אשפה, אבנים מתפוררות ודלות משהו.
אבל דווקא בתוך כל זה, אני רואה את היופי של העיר, את האוטנטיות, החספוס והקסם.
זו עיר שלא עברה עדיין תיירותיזציה והיא מקבלת אותך אז איז, מצפה שתקבל אותה כך גם כן.
והיא באמת יפה.
עכשיו אנחנו רעבים ונכנסים לסמטאות העיר העתיקה.
באורח פלא קופצת לנו מול העיניים מסעדה קירגיסטנית ….
מה?
למה?
אבל אחרי 10 ימים של אוכל סארדי קלאסי, אנחנו נכנעים לטעמי אסיה ווואללה… מופתעים.
אוכלים מאפה פריך ודקיק ממולא בקוביות בשר שבושל עם בצל שנקרא
Samsy.
קציצות קטנות של עגל ושרימפס מטגנות, נפלאות.
רביולי ממולא בבשר מאודה מוקפץ בירקות שונים. וואו.
לצערי הרב, המסעדה הזו לא שרדה את הקורונה והיא נסגרה.
מסעדה סארדית נהדרת נמצאת לא הרחק מפה אנטיקה קליארי.
Antica Cagliari, Via Sardegna, 49, 09124 Cagliari CA, Italy
זהו, נפרדים מהעיר.
אני בעצב.
יש עוד המון מקומות שלא הספקנו לראות ואני מרגישה שלא הכרתי די את העיר המרתקת והמסתורית הזו.
אבל עוד נחזור לסרדיניה ואולי לקליארי.
וחזרנו.
