בדרך לאסווירה
שלוש שעות במרצדס מרווחת, מקרטעת וישנה.
אין מיזוג אוויר והחלונות פתוחים.
חום המדבר והאבק מתערבבים וחודרים לגרון ולנחיריים והדרך נמשכת ונמשכת, ממרקש האדומה עד ליפה בערי מרוקו.
אסווירה.
חזרנו אלייך בשלישית.
הדרך מאסווירה למרקש היא דרך ארוכה ומשעממת.
מידי פעם חולפת המכונית דרך כפרים או יישובים קטנים ומרוחקים, שורת חנויות סדקית, טאג׳ינים ואטליזים.
בעלי החיים שעורם הופשט , תלויים בחום הלוהט של המדבר ושל מרוקו , מתנדנדים ברוח ואתה לא יכול להימנע מלתמוה: איך הבשר הזה שומר על טריותו אם בכלל.
אין פה מקפיאים, מסתבר, ישנם בתים שאין בהם אפילו מקרר.
החיה שנשחטה עם שחר, תכלה את ימיה עד בא הערב בסיריה של עקרת הבית.
עד הערב היא תבושל בתוך העאשה (ארוחת ערב במרוקאית).
אסווירה היא עיר קטנה מוקפת חומה, עם מבצר גדול וסימטאות צרות ועתיקות והיא שוכנת על שפת האטלנטי.
עבדו הוא הנהג שלנו, שכרנו אותו שייקח אותנו משדה התעופה במרקש עד לאסווירה.
בדרך אנחנו עוברים לפחות 5 מחסומי משטרה, שעוצרים ובודקים רישיונות.
הם לא בודקים את רישיונות של המקומיים, הם בעיקר מתרכזים ברכבי התיירים.
בשקט עבדו מסביר לי, שזו הדרך שלהם, לקבל בקשיש מהתיירים, ואז להניח להם לנפשם.
איזה מזל שלא שכרנו רכב.
בדרך לאסווירה אני מקשקשת עם עבדו במרוקאית שבורה.
אחרי חמישה ק״מ אנחנו חברים.
אחרי 50, עבדו כבר מזמין אותי לקוסקוס אצלו בבית.
(חווית אירוח הקוסקוס אצל עבדו בפוסט מרקש – העיר האדומה.
עבדו, אני אומרת כשהרעב מתחיל לכרסם בנו, אני רוצה לאכול איפה שאתה אוכל.
״וואחה״ , עונה לי עבדו.
בסדר גמור.
הבריטי היה קורא לזה דאמפ dump אבל הוא לא יעז, לא אחרי שחיסל ביד חזקה ובזרוע נטויה.
הטעם והטריות פיצו על הכל.
מהגחלים יורד טאג׳ין בשר וירקות אביב: אפונה עדינה וזעירה, רצועות דקיקות וזהובות של שאלוטס, מקלות גזר מתוקים להפליא ופרוסות עבות של תפו״א, שספגו את היופי מכולם, צהובים מהכורכום כמו החמניות של וואן גוך.
הבשר שהתבשל שעות ארוכות בטאג׳ין על הגחלים, נפל מהעצם (מעכשיו מבשלת בשר רק על העצם הבטחתי לעצמי).
קדם לו סלט מרוקאי קצוץ דק דק של עגבניות, זיתים מרים וקוביות לימון כבוש שהוגש עם פרנה, שהיא מעין פיתה מרוקאית עבה ופריכה.
אני משתגעת לראות שהם קילפו את קליפת העגבניות, טרם קצצו אותן לסלט טעים וטרי.
אני מבקשת פלפל חריף והבחור הצעיר צולה את הפלפלים הירוקים על גחלים לוחשות, קולף את עורן הצרוב והמפוחם, ומניח אותן על צלחת פלסטיק קטנה.
הוא לא מגיש לי אותם לפני שהוא בוזק עליהם מלח, שמן זית ולימון.
יש לי דפיקות לב מהתרגשות: בדיוק כמו בבית אצל אמא.
פוסט על סלטים מרוקאיים פה כולל סלט עגבניות מרוקאי סלטים מרוקאיים.
הבחור המשופם מוריד מהגריל שיפודים קטנים ועדינים של כפיתות, שהם קבבים לא מסותתים, עדינים בטעמם ונמסים בפה מכמויות שומן הכבש שבהן.
פייר, כזה לא אכלתי.
אף פעם בחיי.
השילוש הקדוש של מלח וורוד ודק שנכרה באטלנטי, הלבזאר (פלפל לבן) והכמון עומדים לרשותך על שולחן האוכל.
זהו מחזה רגיל במסעדות במרוקו.
מעכשיו אתה אחרי לטעמים שלך.
כשנגשת אלינו פושטת יד, עבדו ממהר וממלא את ידיה בקציצות קטנות, עסיסיות ולוהטות מהגחלים, אחרי שפיזר עליהן לבזאר, מלח וכמון.
המעשה מרגש אותי עד דמעות.
כמה נכון: אוכל במקום מטבעות כסף.
הבריטי נאבק במזלג המעוקם, בזמן שעבדו ואני, טובלים את הפרנה בתוך הרוטב החלומי של הבשר. עם הידיים.
אנחנו מקבלים חשבון מצחיק של כ- 13 ש״ח וממשיכים בדרכנו לעיר היפה אסווירה.
שהיא יפה כמו תמונה.
שמן הארגאן
בדרך אנחנו נחשפים למחזה ששמעתי עליו אך מעולם לא ראיתיו במו עיניי.
עיזים קטנות וזריזות מטפסות על עץ ונוגסות מפירותיו.
זהו עץ הארגאן.
המקום היחיד בעולם שגדל בו האראגן הוא במרוקו.
שמן הארגן הוא ייחודי למרוקו והוא נחשב לשמן יקר מאוד ומיוחד.
אני זוכרת שאמא תמיד התגעגעה אליו וסיפרה על ניחוחו הנפלא והשימוש בו בתבשילי המטבח המרוקאי.
יש לו ארומה נהדרת ואגוזית שלא דומה לשום שמן שאני מכירה: לא שמן דלעת, לא שמן שקדים וגם לא שמן אגוזים.
השמן הזה מופק בתהליך ידני ארוך ומייגע.
סרטון איך מכינים את שמן הארגן פה:
תחילה קוטפים את אגוזי הארגן. מקלפים אותם וחושפים את הפרי עצמו.
אחר כך, קולים בעדינות ובזהירות על גבי פתילייה, בקלייה ארוכה ובלהבה נמוכה מאוד, עד שמתחיל לעלות ריח נפלא של אגוזים קלויים.
לאחר מכן, כשהאגוזים עדיין חמימים, מעבירים אותם לטחינה בריחיים ידניות מאבן.
בעצם, מדובר בשמן שמיוצר בתהליך כבישה ידני וקר, שמנפיק שמן באיכות מעולה.
מי שאחראי בעצם על כל תהליך הפקת שמן הארגן – הן הנשים.
אחרי שמתקבל הרסק האורגאני של אגוזי הארגאן, לשות אותו הנשים בידיים, בלישה ארוכה, מייגעת ובלתי פוסקת במשך כשעה, לאט לאט נפרד השמן מהפסולת.
בזכות התכונות המופלאות שלו, שמן הארגן משרת גם את עולם הקוסמטיקה, בתכשירי פנים, איפור ושיער.
גם הפסולת לא נפסלת והיא משמשת להבערת תנורי בישול.
טחינה משקדים
במטבח המרוקאי יש גם סוג של טחינת שקדים שנקראת אמלו Amalu.
יש לה תכונות שתורמות לבריאות ומייחסים לה חשיבות רבה בתחום האון הגברי.
והיא טעימה מאוד. בפרט עם דבש.
האמלו מופק בדיוק כמו תהליך הכנת שמן הארגן, עד לשלב הטחינה של השקדים.
השקדים נקלים בקלייה איטית על פרימוסים קטנים ולאחר מכן נטחנים בריחיים של אבן, בטחינה ידנית.
כל זה נעשה תוך כדי הוספת שמן ארגן להקלת הטחינה ולהוספת טעם וארומה למחית השקדים המשגעת ממילא.
בריאד האמלו מוגש לנו עם לחם טרי ודבש.
אנחנו מגיעים לאסווירה ונפרדים בחיבוק מעבדו.
הוא יחזור לפה שוב, בעוד ארבעה ימים, להחזיר אותנו למרקש.
הבחור מהריאד כבר ממתין לנו.
הוא לבוש בג׳לבייה כמנהג בני המקום ונועל כפכפי פלסטיק.
את המזוודות שלנו הוא כניס לעגלת יד קטנה ומטלטלת, כזו שהותאמה לסמטאות הצרות של העיירה – ואנחנו יוצאים לדרך.
תוך 4 דקות אנחנו מגיעים לריאד.
Riad Chbanate
179 RUE CHBANATE, ESSAOUIRA, 44000, Morocco
הריאד
בתי המלון הפזורים החוף של אסווירה היפה, שהיא יפה כמו תמונה (אסווירה במרוקאית היא תמונה), הם מבנים מודרניים ונישאים לעל אבל אני מעדיפה את הריאדים.
הריאדים הם מבנים עתיקים שבנויים בנבכי הסמטאות הצרות של העיירה הקטנה והמשגעת הזו. הריאד הוא מבנה מרובע בצורת ם סופית והוא בן 3 קומות.
מרכז הריאד פתוח לשמיים ומגגות הקומה השלישית אפשר להשקיף לאוקייאנוס ולעבר גגות העיירה של העיר העתיקה. החדרים מרוהטים בפשטות ובסגנון מרוקאי, עם שטיחי צמר על הרצפה. הריצוף עשוי מחימר, הווילונות שקופים ומתנפנפים וריהוט העץ כבד.
במרכז המבנה, פאטיו מרובע ומרווח שהוא לב הריאד, שם יבלו את רוב זמנם התיירים, בין קרירות האבנים, הצמחים הירוקים והספות הקלועות.
מזג האוויר במרוקו, מאפשר להשתמש בפאטיו הפתוח לשמיים, כמעט בכל ימות השנה.
הרוגע והשקט הם בריחה מההמולה, הרעש והחום בחוץ, לתוך האואזיס הקטן והשקט.
השירות נפלא.
פה אתה מרגיש מלך ומלכה. כולם מחייכים, אדיבים ומנומסים. 
הריאד הזה לא מפואר אבל הוא מאוד יפה, נעים ומשפחתי. 
אני אוהבת את האוטנטיות של המבנה, על הריצוף המקסים שלו, אבל יותר מזה, יש בו אנשים נהדרים, איתם אקשור קשרי חברות שיימשכו עד עצם היום הזה.
פה אני פוגשת את סמירה היפה ואת גרג.
גרג הוא מנהל הריאד. בחור צעיר עם תפיסות מערביות ורוח צעירה ומודרנית.
סמירה היא חדרנית במלון. היא מלאת חיים, צחקנית ומשגעת.
סמירה ואני מתחברות ברגע. יחד אנחנו משוטטות שלובות זרוע בעיירה הקטנה, צוחקות ומחליפות חוויות.
מוסלמית ויהודיה.
יד ביד.
ממש כמו בסיפורים של אמא. על חיי המוסלמים והיהודים במרוקו.
סמירה, גרג וקציצות סרדינים טריות
סמירה, אני אומרת לה, תלמדי אותי לבשל אוכל מרוקאי.
בואי היא אומרת. נעשה קציצות סרדינים. העיניים שלי נדלקות באחת ואני אומרת לה: גם אמא שלי הכינה קציצות סרדינים. נהדרות.
גרג הוא חבר טוב של סמירה והוא עוזר לנו לארגן את המטבח הפתוח בריאד לסדנת הבישול הפרטית שלי.
וכך, יוצאות לנו שתינו לשוק הקטן והצבעוני של אסווירה הקטנה.
תחילה אנו עוברות במאפייה המקומית, אוספות פרנה חמה שמנוקדת בגרעיני שעורה גרוסה ואחר כך אנחנו נכנסות לשוק.
השוק של אסווירה הוא חלום עבורי. הטריות הזו שזועקת מכל פינה מטריפה את חושיי והשוק הצבעוני והתוסס הזה עמוס בחומרי גלם שכל בשלנית יכולה רק לחלום עליהם.
עשבי תיבול טריים ומיובשים ותבלינים המסודרים בסגנון השווקים המזרחיים סטייל איסטנבול.
חמוצים, ירקות, בשרים, פירות.ֿ ובמרכז השוק : מחלקה שלמה רק לדגים ופירות ים.
עונג לעיניים ולנשמה.
ריחות נפלאים של שקים גדולים העמוסים עד שפתם בתבלינים מכל העולם.
ירקות טריים כמו פעם, עוד רגבי האדמה צמודים אליהם.
הכל גדל פה בשטחים החקלאיים שמסביב לעיירה הקטנה.
והתוצרת החקלאית משגעת אותי. 
עוברות מהמאפייה דרך מוכר הדגים, הירקות והחמוצים. אט אט מתמלא סל הקש הקטן במצרכים הנדרשים לסדנת הבישול שלנו.
העושר של הדגים ופירות הים שמנפק האטלנטי מטורף ואינסופי.
חמוצים מעלפים בכל הצורות, הצבעים, מכל סוגי הירקות.
לימון כבוש וזיתים שחורים כמושים, ממולחים.
חגיגה מטורפת של טעמים, צבעים וריחות. 
בתחנה האחרונה אנחנו עוצרים אצל איש התבלינים של סמירה.
היא קונה אצל עומר מאז שהיתה ילדה קטנה כשליוותה את אמה. עומר עומד שם, בחנות הקטנה שלו כבר 55 שנים והבשלניות של אסווירה מגיעות רק אליו. 
אני שואלת את עומר אם הוא מוכן שאצלם אותו ואת החנות והוא משיב לי בחיוך מלא טוב לב.
אני מסתכלת מסביב על הלקוחות שלו, כולן נשים עקרות בית, וחולמת: הלוואי והיתה מי מהן להזמין אותי לארוחת ערב.
הן לא מוכנות להצטלם ואני בעוונותיי גונבת תמונה מבלי שהן תשמנה לב. ֿ
לא יפה אני יודעת, לא עמדתי בפיתוי. 
אנחנו חוזרות לריאד, סמירה ואני ומבשלות את ארוחת הערב. כלומר, סמירה מבשלת ואני מתבוננת.
היא מנקה את הסרדינים וטוחנת אותם במטחנה ידנית. היא מסבירה לי שכדי לשמר את העסיסיות של הדגים חייביםל טחון אותם בדרך הזו או במכונה ידנית לטחינת בשר, אחרת כל העסיסיות שלהם נעלמת. אסור, היא אומרת, לטחון אותם דק מידי.
סמירה מניחה טאג׳ין על הלהבה הגלוייה, לתוכו היא מוסיפה שמן זית ועגבניות טריות שגיררה ברגע זה. היא מוסיפה שום ומתבלת במלח, פלפל לבן וכמון ומכסה להתבשל.
היא מתבלת את קציצות הסרדינים בעדינות ומחכה שהרוטב יתבשל.
אחרי שהרוטב התבשל והתעבה היא מגלגלת קציצות קטנטנות של סרדינים ומכניסה אותן בעדינות, אחת אחת, לתוך הרוטב העשיר שהריח שלו כבר מתחיל לשגע אותי. 
זהו, הקציצות מוכנות והריח מעלף.
הנה המתכון של הקציצות של סמירה שהן זהות, אחד לאחד, לקציצות הסרדינים של אמא שלי. קציצות סרדינים של אמא שהכינה סמירה
אחר כך נשב ארבעתנו: סמירה, גרג, זוגי ואני ונאכל לתיאבון את הקציצות המופלאות של סמירה.
האווירה מקסימה, משוחררת, אנחנו צוחקים ללא הרף ומבלים ערב נפלא ביחד.
כשסמירה עורכת את השולחן עבור ארבעתנו ומגישה את האוכל, שואל אותי גרג האם אנחנו רוצים יין.
אני מתבוננת בו כמתנצלת ואומרת, שהיינו רוצים, אבל אנחנו מבקשים לשמור על כבודם ודתם כאורחינו לארוחה.
גרג מבטל זאת בחיוך ואומר שזה בסדר גמור.
אנחנו יכולים לשתות יין והדבר אינו פוגע בהם.
איזו סובלנות מופלאה יש בארץ הזו.
עיר קטנה ואנשים בה הרבה
הסמטאות של העיר העתיקה צפופות ואפלות והן מרוצפות בעשרות ומאות חנויות קטנות ודוכנים שמוכרים בערך הכל. החל מעבודות עור שמעבדים, צובעים, גוזרים ותופרים במרוקו ועד לקסמי שיניים מהטבע.
בעלי מלאכה רבים יש פה: חייטים ותופרים, שוזרים בקש, רפדים, תכשיטנים, מרקעים בנחושת וכמובן, צובעי עורות ותופרי נעליים מרוקאיות.
שלל כלים ואביזרים המרוקעים מנחושת בוהקת, ג׳לביות בכל צבעי הקשת, מרוקמות, פשוטות, מפוארות, שיקויים ותכשירים לגבר ולאישה לריפוי מכאובים, להעלמת רוחות רעות, מצבי רוח דכאוניים או להשיב אהבות נכזבות.
תבלינים, תכשיטים. הכל.
בחנויות התכשיטים אני מוצאת סוף סוף את מה שחיפשתי:
תכשיטי כסף ברבריים עתיקים אותם מוכרות הברבריות לחנויות ומקבלות תמורתם תכשיטי זהב זולים ומודרניים.
ומוצרי קש יפהפיים.
אני לעולם לא עומדת בפני עוד סל מקש. איך אלך לקניות אחרת?
רוכלים מבוגרים, יושבים בקרנות רחוב מולם סלסלות וארגזים נוצצים בירוק זוהר של פטרוזיליה ונענע וכוסברה. אגלי הטל צמודים אליהם עדיין והריח משגע אותי, מגרה בי את התשוקה לרוץ למטבח ולבשל.
קיסמי שיניים מהטבע.
דקיקים ונהדרים.
הבאנו שק. 
השיטוט בסמטאות אסווירה בטוח ונעים ובכל פינה אנחנו מגלים משהו אחר.
הדלתות המרוקעות והכבדות בצבעים של תכלת, חום, וירוק מסתירים עוד ועוד ריאדים, או בתים של תושבי המקום.
הצבעים בסמטאות המוזנחות נהדרים.
יש פינות רבות ששוררת בהן עזובה והזנחה אבל היופי הטבעי של הבנייה העתיקה, הצבעים שהתקלפו כבר מזמן ודהו, רק מוסיפים לאוטנטיות וליופי המקומי הפשוט הזה.
והם משגעים אותי הצבעים. הצבעים של מרוקו.
הטיח המתקלף שמתחתיו או מעליו מתגלים סימני צביעה ישנים, תכלת וטורקיזים, מדרגות מפותלות ומתעקלות מסויידות בצבע של לבן שמובילות….
לאן?
לבן בוהק.
איתו יסיידו את המדרגות שוב ושוב.
כשאני משוטטת ברחובות, בסמטאות ובשווקים הצבעים והריחות של אסווירה מביאים שוב ושוב דמעות לעיניי לפעמים ללא סיבה הנראית לעין.
הריחות האלה הם חלק מילדותי ואני מנסה לתת בהם סימנים:
הנה ריחה של החרירה, הנה הזעפרן והקינמון שלבטח מגיעים מהפסטייה, ומי הוורדים שהתיזה אמא על מרציפין חוור וטרי.
תה טרי עמוס בעלי נענע קייצים שריחם החריף והרענן הוא הוא הריח של ילדותי.
אני נמשכת שוב ושוב אחר ריחות טיגון הדגים והסרדינים בכוכים הקטנים.
שם עומדים בצפיפות – גברים בלבד – ואוכלים בידיים חשופות את הדגים המטוגנים, הלוהטים והנפלאים של אסווירה.
ריחות של ילדות.
של אמא.
אני נדחפת לתוך הכוכים האלה ודוכני הדגים ומצטופפת יחד עם סועדים אחרים, שם מטגנים מז׳ואז׳ים טריים למות וקציצות דגי מרנה.
אני טורפת אותם בידיים צרובות, כשהם רק יוצאים מהשמן הלוהט, דוחקת במוכר להביא לי עוד ועוד צרמלה.
צרמלה היא סלסה חריפה עם שום, כמון ופפריקה והמון חומץ. הסלסלה הזו רק עושה טוב לדגים מטוגנים.
הוא צוחק.
נבוך מעט,
ומביא עוד קערית.
לא יודע מה לעשות עם האשה הזו שנדחפת לו פתאום, מלאת סקרנות ושאלות ורוצה לטעום מהכל.
גם הגברים מחייכים.
אוכלים ומחייכים.
טובלים את הדגים המטוגנים והלוהטים בצרמלה שלהם ושותים פפסי קולה.
עוד ועוד תרה בסמטאות אחר הפלאים של אסווירה, של מרוקו, שרק היא טובה בהם, נזכרת בסיפורים של אמא ולא שבעה.
לפעמים אני נעמדת ובוהה באיש זקן, עטור זקן לבן, ג׳לבייה עם כובע מחודד על ראשו ונעלי בבוטשה.
לרגע הוא נדמה לי כמו באבא אברהם.
סבא שלי תכול העיניים, התמיר והיפה.
שגם בארץ המשיך ללבוש את הג׳לבייה הלבנה והבוהקת שלו. יושב כפוף על רגליו בישיבה מזרחית, בוהה לאופק, מעשן ועיניו התכולות מהורהרות. על מה הוא חשב? האם התגעגע למרוקו?
כמו שאני מתגעגעת אליה?
כך אנו מסתובבים פה ימים שלמים, מסתובבים ובולעים בפה ובעיניים את כל מה שנתן הים, האדם והטבע.
זו הפשטות
זה הקסם
זה הגעגוע
זו אסווירה.
המבצר הפורטוגזי והקוקטייל בשקיעה
החול על שפת הים מבהיק ומסנוור בחוורונו, המים צלולים ושקופים.
המבצר הפורטוגזי שהשתמר עם הזמן, מתנשא מתוך העיר העתיקה והתותחים שפזורים מסביבו מבהיקים בשמש ומסנוורים בניצוצות של אור. 
בעיירה הקטנה הזו יש שלושה בתי כנסת ואחד מהם הוא על שם הרב פינטו.
הקירות והמדרגות של בית הכנסת מסויידים בצבע כחול ומוסלמית שהקהילה משלמת את שכרה שומרת על המקום ומתחזקת אותו.
מבצר יפהפה משומר עם חומות וסמטאות מטופחות ונקיות שנמצא ממש בקצה המדינה.
הוא נבנה בשנת 1500 ושימש כמצודה שהשקיפה לעבר האוקיאנוס.
Essaouira Ramparts
היום הוא אתר תיירות יפה ונקי, תותחי ברזל פזורים סביב החומות משקיפים לעבר האויב שיגיע מהאוקיאנוס, מרוצף בחנויות יפות ובמסעדות.
אנחנו לא פוקדים את המסעדות פה לארוחה, הן מתויירות מידי ואני משוכנעת שהאוכל פה לא טעים, אבל אנחנו כן פוקדים את קפה אל מארה, שיושב על החומות, מתיישבים לעת שקיעה במרפסת שלו, עם קוקטייל ביד.
קוקטייל ושקיעה עם תענוג צרוף, דקה לפני שאנחנו הולכים לרקוד בקפה קאראבן השמח.
Restaurant Il Mare, Rue Yemen 43, Skala، 44103 Morocco
בתי הכסת באסווירה
הביקור בבית הכנסת מרגש בכל בפעם מחדש ונאמר לי שמאז שביקרנו בו לאחרונה הוא שופץ וסביבתו.
Synagogue Haim Pinto. Essaouira, Morocco
ליד בית הכנסת של הרב פינטו שיפצו לאחרונה עוד בית כנסת נוסף.
Synagogue Slat Lkahal Mogador, Rue Mellah, Essaouira, Morocco
במרכז המדינה ניצב לו בית כנסת גדול ומפואר, ששופץ בשנה האחרונה בכספים שהקצה מלך מרוקו והוא אחד מבתי הכנסת המפוארים במרוקו. מלך מרוקו השתתף בטכס פתיחתו.
Synagogue Slat Attia, Rue Al Mouahidin, Essaouira, Morocco
בכלל, מסתבר שהמרוקאים משמרים בקנאות ובכבוד רב את קברותיהם של צדיקים יהודיים במרוקו. הם מאמינים שמדובר באנשים קדושים ונעלים. סוד גלוי הוא שמלך מרוקו מזמין תמיד את רבה הראשי המזרחי של ישראל – לברך כל תינוק חדש שנולד לו.
לא הרחק מבתי הכנסת נמצא בית העלמין היהודי.
לאכול בסווירה
כל צעד וכל פסיעה בעיר הזו מזכירה לי את הסיפורים של אמא. 
יש באסווירה מסעדות נהדרות.
חלקן מרוקאיות אוטנטיות וחלקן משלבות מטבח מרוקאי עם מטבח צרפתי.
במיוחד חביבה עלינו מסעדה אחת מיוחדת, אליה אנחנו שבים שוב ושוב בכל פעם שאנחנו באסווירה.
האווירה בה נעימה ורוגעת.
לפעמים יש פה מוזיקה מערבית שמתנגנת בשקט ולפעמים מישהו מחליט להביא תזמורת מרוקאית על כלי המיתר והתופים שלה.
עכשיו אביב והשווקים מלאים באפונה קטנה, ירוקה ועדינה. אני מזמינה טאג׳ין של קציצות עם עיגולי הקסם הזוהרים.
והנה המתכון של אמא לקציצות קטנות עם אפונה אפופות ריח נהדר של ראס אל חנות קציצות בקר בראס אל חנות ואפונה
הפסטייה שלהם מדהימה, פריכה ומתפוררת.
יש בה בשר יונים ולא בשר עוף. בדיוק כפי שנדרש במתכון המקורי המרוקאי, והיא מאובקת כנדרש, בקינמון ואבקת סוכר.
והנה המתכון לפסטייה הנהדרת של אמא, שהיתה מכינה אותה מעלי סיגר דקיקים שהכינה במו ידיה פסטייה
טאג׳ין הבשר עם הקוסקוס והירקות הם ליבו של המטבח המרוקאי.
הקוסקוס עסיסי והבשר נמס בפה.
המחשבה שהירקות הללו גדלים בנוף חקלאי חופשי מרעלים וטכנולוגיה עושה אותם טעימים יותר בפי.
והנה מתכון לטאג׳ן נהדר של בשר וקישואים של אמא, שאפשר להחליפם לכל ירק אחר. את הבשר אפשר להחליף בעוף או בקציצות טאג׳ין בשר וקישואים מרוקאי
ולא עומדת בפני הקינוח הצרפתי האולטמטיבי: הברולה.
גם פה, יברכם האל, הם אינם חוסכים במקלות ווניל שמותירות עקבות מנוקדות ונפלאות בצלחת.
Sirocco
Essaouira, Rue Ibn Roch
באחד הערבים אנחנו הולכים לאכול במסעדה הכי שמחה באסווירה.
האווירה משגעת, המון מוזיקה, רקדיות בטן, חמת חלילים מרוקאיות ומלהטטי אש, המוני סועדים רוקדים ושמחים, פשוט מקום מקסים.
האוכל הוא מרוקאי עם השפעות זרות והמחירים במושגים מרוקאים – גבוהים.
אבל תענוג שם וחוויה מתוקה.
CARAVANE CAFE, Essaouira, Morocco
אמא ואסווירה
אמא אהבה את אסווירה.
בכל שנה בקיץ, היו שוכרים דירה ריקה, מעמיסים על רכבים גדולים: מיטות, מזרנים, כלי בית ומזון ויורדים, ממרקש האדומה, אל האוקיאנוס הגדול.
לאסווירה, שהיא יפה כמו תמונה.
שם, על החופים הלוהטים בילו את כל הקיץ.
קיץ קסום.
בבוקר טובלים במימיו הכחולים והקרים של האטלנטיק, בצהריים צולים דגים שאך נשלו מהים, טיגנו מז׳ואיז׳ין והתיזו עליהם צרמלה לוהטת ונגסו בקבאב דגים מלא בירוקים ולימון, שמתפוצצים מטעמים של קיץ.
בערב הלכו לרקוד או לסינמה.
אני עוצמת עיניים והולכת ברחובות שהיא אהבה כל כך, לא עוצרת את הדמעות.
מפה זה נראה כאילו הזמן עצר מלכת.
דגים ,אוקייאנוס ושחפים
אנחנו יורדים לחוף התכול, מסתובבים בין הסוכות הכחולות והמתנפנפות שעל החוף האטלנטי, אפופים בעשן המנגלים וזבובים טורדניים. ממשיכים עוד ומגיעים לנמל הגדול. 
עד קצהו ומול ספינות הדיג הענקיות.
שם עוגנות סירות דיג קטנות שבעליהם הדייגים הם אנשים פשוטים וקשי יום. הסירות הללו אינן שייכות לשום קונצרן, חברה או מעצמה, רק להם.
זו פרנסתם והאוקייאנוס מספק להם אותה בנאמנות ובעקביות.
הכל נראה כמו ציור.
הצבעים התכולים של העיר, המים והשמיים שצבעם מיוחד כל כך.
השמש מכסה את הכל בשמיכת זהב חמימה וזוהרת. 
ושחפים
וציפורים
ושחפים 
אחרי ליל דיג מוצלח כנראה, פורשים הדייגים שורות ארוכות של מרכולתם על האדמה, הם מציעים לעוברים והשבים את מה שנתן להם הלילה הים.
אני נפעמת משפע הדגה.
מה זה? ֿ
לא הצלחתי להבין אבל זה מרתק. 
הים עשיר בדגה מגוונת ועד לשעות הבוקר המאוחרות נמכרים אחרוני הדגים ופירות הים.
עקרות בית, מסעדות ובתי מלון רוכשים מהם את תנובת הים הטרייה והנהדרת הזו.
היום היא תיעלם בתוך סירים, מחבתות, בתוך רטבים, על גרילים או אפילו תיאכל נאה.
כרישים כחולי סנפיר, דוראדים כסופים ואלפי סרדינים שעורם בוהק ומסנוור.
עכשיו זו עונתם והם נידוגים באלפיהם.
והנה המתכון של אמא לסרדינים מחותנים ״מז׳ואיז׳ין״, שהיתה מכינה לנו בפרט לשבתות בבוקר.
דגי חרב עצומים, פארידות ענקיות וורודות ויפהפיות, נחשי ים וצבים, קיפודים ויצורי ים אחרים שאינני מכירה.
שלא ראיתי מעולם.
ושאולי אראה רק פה.
באסווירה.
מידי פעם עולה גם ריח הביוב הזורם, למעלה השחפים צווחים אל השמיים.
מאות.
אלפים.
על המזח, אני בוחרת בדוראד זהוב ושמנמן, שזימיו אדומים וסמוקים עדיין מטריות ועוד ערימת סרדינים כסופה עם פס כחול במרכזם.
הגבר המקומי מכיר היטב את המלאכה. הוא מנקה את הדגים הכסופים ומתחלחל כשאני מבקשת ממנו לשטוף אותם.
לא.
הוא מסרב.
אסור לשטוף דג טרי שיצא עכשיו מהמים וכבר הולך לכירת הגריל, אחרת כל טעם הים יפוג ממנו.
המים הנקיים יפגמו בטעם שלו.
אני נכנעת.
סומכת על היידע שלו , על הניסיון.
על הטבע.
אז׳י, הוא אומר לי. בואי.
ואני באה.
הוא לוקח אותנו למעין מערה, שם אולתר מנגל פחמים, עליו הם מניחים את הדוראד והסרדינים לצלייה מושלמת.
גרילים ארוכים, מלאים בפחם בוער, עליהם רשתות ענק.
שם יניחו את הדגים שלנו, יצלו אותו לשלמות ובכך יקבעו את אחת מארוחות הצהריים הנהדרות והאהובות עלינו.
שום דבר, אף פעם לא ינצח טריות.
לא באוויר, לא ביבשה ובודאי לא בים.
אנחנו מתיישבים על השולחן בשמש הנעימה ושני בחורים מביאים לנו פרנה (לחם מרוקאי שטוח), שעל פניה גרגרים זעירים ושבורים של שעורה.
סלט עגבניות עם לימון כבוש וצלחת זיתים מרוקאים מתובלים. והדגים הצלויים הנהדרים שלנו שלא זקוקים לדבר מלבד פלח לימון.
בסמטאות הציוריות אחר כך אני מסתובבת מוכת חושים.
כי איך אפשר אחרת?
הכל מסחרר אותי ואני מוצאת את עצמי מצלמת ללא הרף את כל הדלתות המרהיבות שנקרות בדרכי.
הצבעים, ההיסטוריה, הפשטות.
יפהפיות.
מרהיבות, מרוקעות, משולבות בעץ ומתכת. 
את הפתחים והקשתות, את המעברים והסמטאות הצרות.
שאין להן סוף.
שאין סוף ליופיין.
מידי פעם נתיישב בפינת רחוב, משקיפים על הכחול המרהיב, לוגמים תה כהה וריח הנענע המשכר שבו, תמיד מוגש בבראד המוכסף, מערפל את החושים ואת העיניים.
ויש שנרד לטיילת הרחבה והנפלאה של אסווירה, שם הרוח הנושבת לקראת ערב – מזכירה את הרוח הקייצית של סוף הקיץ בתל אביב.
העולם נראה לפתע מקום פשוט שקל לחיות בו.
יהודים ומוסלמים.
למה לא?
יש מספיק לכולם.
לכולם.
השוק הברברי של יום רביעי
השוק הברברי
השוק הברברי הוא במרחק של כ-40 ק״מ מאסווירה ודורש נסיעה במונית שאורכת כ-40 דקות.
לא אכפת לי.
אני אוהבת חוויות כאלה.
ואכן השוק מספק חוויה כפי שלא חוויתי מעולם.
השוק נראה כמו הגיח מהסטוריה של מרוקו, מלפני 500 שנה.
המוני ברברים מתאספים בחלקת שדה שאדמתה אדומה ורטובה.
עשרות ומאות חקלאים ברברים פורשים את התוצרת החקלאית המטורפת על האדמה:
ערימות של גזרים כתומים זוהרים בשמש. גבעות נוצצות מזיתים שחורים שמתייבשים בשמש ומהם יכבשו המרוקאים זיתים מצומקים שייכנסו לסלט התפוזים המרוקאי הנפלא והמיוחד. לפתות עדינות וקטנות, אפונה ירוקה, בצלים אדומים ארוכים, תפוחי אדמה ספוגי עפר ודוכנים ארוכים של עשבי תיבול אותם מגדלים ומייבשים בשמש הטבעית.
ועיזים
וכבשיםֿ
ופרות
עונג אמיתי לי.
בזמן שאנחנו מחכים למונית שתאסוף אותנו, אנחנו שותים תה מרוקאי ומתבוננים על הברברים הצבעוניים, היפים והמיוחדים שהגיעו מרחבי הסביבה לשוק יום רביעי הזה.
Had Draa, Morocco
מתכון לסלט התפוזים הברברי המיוחד כאן:
ארוחה בסגנון אסווירה
באסווירה מאוד מקובל, נוח וכדאי לגשת לקצב, לקנות את כמות הבשר וסוג הבשר שאתה אוהב: כפיתות, צלעות טלה, סטייקים אפילו נקניקיות מרגז קטנות וטעימות, הכל טרי, יפה ומוצג לראווה. משם לוקחים את הבשר בשקית וחוצים לפנים הסמטאות הקטנות, שם בכל פינה יש מסעדונת קטנה שתמכור לך סלטים, לחם ושתייה ותצלה לך את הבשר על פי רצונך.
אפשר לבקש מהקצב שיפנה אותך לכזו מסעדה.
מדובר בתענוג קולינארי ובחוויה אנתרופולוגית משגעת.
את הבשר שלנו קנינו אצל קצב ברחוב הראשי, מול השוק המקומי, אבניו דה איסתיקלאל, מול השוק המקומי.
Caverne d'Ali Baba, 39 Avenue de l'Istiqlal, Essaouira, Morocco
עובד הקצב הוביל אותנו לרחובון מתעקל ומשגע.
שם מסרנו לבעלים של מסעדה קטנה את בשר הכפיתות שלנו ואת המרגזים.
התיישבנו לשולחן הפלסטיק הקטן וביקשנו זעלוק וסלט מרוקאי.
בכלל הרחוב הזה משגע, הוא צדדי ופשוט ויש בו מסעדות רחוב קטנות וזולות ואוכל טעים להפליא. נחזור לפה שוב ושוב לאכול, להתענג על האווירה וגם להתרווח למעלה, על הגגות, עם מוזיקה מערבית ובקבוק בירה.
המוני תיירים צעירים מכל העולם מגיעים לרחובון הזה ופה יש חגיגה מקומית.
את הזעלוק הוא מכין לי ממש ברגע זה:
צולה את החציל על להבה גלויה במטבח קטן וצבעוני, קוצץ אותו לוהט וריחני, מוסיף למחבת בה רחשו קודם שום ושמן זית, הוא מוסיף את בשר החציל, עגבניות קצוצות, כמון, מלח ופפריקה מבשל מספר דקות ואחר כך בוזק עליו פטרוזיליה ומגיש לי אותו חם ולוהט, עם פרנה.
Chez Omar, Rue Khabdazine, Essaouira, Morocco
מתכון לזעלוק ולסלטים מרוקאים בכלל כאן:
ובאותו רחוב שבנו וחזרנו לאכול טאג׳ין קציצות בקר בעגבניות נפלא.
והנה המתכון שלי לקציצות בקר מרוקאיות.
המתוקים של אסווירה
עוגות ועוגיות
המתוקים במרוקו מטורפים.
הכל מבצקים מטוגנים כמו ספינג׳ ומשמנה שהם שכבות בצק עלים, עשוי ידני, ומטוגן בתועפות של חמאה, עבור דרך עוגיות מרוקאיות שרובן מוכן מפירות יבשים, בעיקר שקדים ואגוזים, המון בוטנים, קוקוס ועוגיות בצק מתוק שבדרך כלל נטבלות בסירופ מתוק ועשיר, מבושם בדרך כלל בפריחת הדרים.
בכל פינה, בכל מקום יש פאטיסרי מקומי ויש כאלה שגם מכינות פאטיסרי צרפתי קלאסי.
עבדו מגיע לקחת אותנו.
אנחנו נפרדים מאסווירה בגעגוע.
