ילדה של אמא
אתמול אמא הסתכלה עליי ואמרה לאבא "יש לה אדמת". למחרת בבוקר היא לקחה אותי לד"ר הרמן.
לפעמים ד"ר הרמן היה מגיע אלינו.
אני אוהבת את ד"ר הרמן. הוא איש גבוה ושמן, יש לו קרחת גדולה ועיניים כחולות וטובות והוא לובש חלוק לבן. אמא אומרת שהוא אוהב את כל הילדים בשכונה כי אין לו ילדים משלו.
תמיד כשאנחנו הולכים אליו, אמא מכינה לו צלחת גדולה ועמוסה בעוגיות שהיא מכינה. עוטפת בנייר צבעוני וקושרת בסרט.
כשאנחנו נכנסים לחדרו הוא מקדם אותנו בחיוך. בינתיים כשאמא מספרת לו למה באנו הוא פותח את החבילה, כאילו שהוא לא יכול להתאפק, ואוכל מהעוגיות. אמא מסבירה לו שאתמול היה לי חום גבוה, העיניים שלי הבריקו והנקודות האדומות, שהתחילו בבטן, התפשטו לכוון כל הגוף.
יש לה אדמת. היא מסכמת.
ד"ר הרמן מבקש ממני לטפס למיטה הגבוהה, בודק אותי ותוך שנייה הוא אומר "נכון, יש לה אדמת". אחר כך הוא רושם משהו לתוך נייר ומזהיר את אמא שצריך להרחיק אותי מכולם.
עוד לפני שנכנסים לד״ר הרמן לבדיקה עוברים קודם דרך רינה המזכירה.
רינה היא דמות מיוחדת בשכונה. היא גרה בפתח תקווה, בעיר, ובעלה צלם. היא שתקנית, בקושי מחייכת אבל כולם מתלחשים על כמה היא יפה.
השיער שלה כתום כמו להבת אש ענקית, ובכל פעם יש לה תסרוקת גבוהה אחרת. יש לה עור לבן בהיר עם נמשים ועיניים כחולות.
רינה לובשת בגדים רק מפריז.
יש לה שמלות עם הדפסים מוזרים בצבעים זרחניים והשמלות שלה תמיד מתנפנפות וחשופות. היא לובשת מכנסיים לבנים ארוכים שמתרחבים למטה וחולצות שהיא קושרת סביב הבטן. לפעמים החולצות חושפות גב ואנחנו מסתכלים עליו בסקרנות גדולה. פעם היא לבשה מכנסי ג׳ינס שהתרחבו למטה ועליו רקומים פרחים קטנים וצבעוניים.
רינה אוהבת תכשיטים ובכל פעם מתנדנדים על אזניה עגילים אחרים וגדולים. לצווארה היא עונדת שרשראות ארוכות עם חרוזים גדולים וצבעוניים ועל ידיה המון צמידי כסף.
על אצבעות שתי ידיה, היא עונדת טבעות עם אבנים ענקיות בצבעים סגולים, ירוקים וצהובים. סביב העיניים יש לה ריסים שחורים וארוכים מאוד – הכי ארוכים שאני מכירה – ופס שחור ועבה סובב כל אחת מעיניה.
היא לא דומה לשום אישה אחרת בשכונה.
בדרך חזרה הביתה, אמא קונה לי ריגליז מגולגל בצורת שבלול בצבע שחור ובטעם אניסי. זה הממתק הכי אהוב עליי בעולם ואמא קונה לי אותו רק כשאני חולה.
לפעמים כשאנחנו צריכים לעשות בדיקות דם אנחנו נוסעים באוטובוס לפתח תקווה, ולמרות שהדקירה כואבת ואני מפחדת ממנה, אני תמיד מחכה לזה, כי אחר כך, בקיוסק הקטן והכתום ליד תחנת האוטובוס, אמא תקנה לי עוגת שמרים עם גבינה ושקית שוקו.
לעוגה יש צורה של מעטפה מקופלת, בתוך המעטפה יש גבינה טעימה ועל העוגה מפוזרת אבקה לבנה ומתוקה.
בבית, אמא בכלל לא מקפידה שיתרחקו ממני, להפך, היא אומרת לאחים שלי להתקרב אליי ולשחק איתי "ככה תדביקי את כולם וניפטר מהאדמת".
זו אמא שלי – צופה למרחקים ארוכים.
בלילה החום שלי גבוה, אני מזיעה ובוכה וכל הגוף כואב. אמא מחבקת אותי ומידי פעם רצה לעשות דברים אחרים. אני קוראת לה ושוב בוכה והיא אומרת "אני כבר באה" ואז אני נרדמת, מתעוררת, מזיעה ושוב בוכה ונרדמת.
באמצע הלילה אני מתעוררת, אני כבר לא מזיעה ולא חם לי, אני גם מרגישה יותר טוב. על המיטה מונח ראשה של אמא והיא ישנה, גופה בתנוחת ישיבה על כרית שמונחת על הרצפה והיא מכוסה בשמיכה.
כך בילתה אמא איתי לילות רבים כשחליתי. אני שוכבת במיטה והיא ישובה-שוכבת על הרצפה.
שומרת עליי.
מצחיק, זה לא פסק גם כשהייתי כבר ממש גדולה.
חיילת.
תרופות של סבתא
בדרך כלל אמא מרפאה אותנו בעצמה.
היא רוקחת שיקויים ומשחות מצמחים מיובשים וטריים, תבלינים, שמנים, דבש וכל מיני.
לכל כאב ומחלה יש תרופה:
לכאבי בטן למשל, יש כמה תרופות שאותם היא מתאימה לפי סוג הכאב:
פעם היא מרתיחה במים עלי מרווה, זעתר, שיבה, נענע, רוזמרין ורוטה, מסננת אותם, מקררת את הנוזל ומגישה לי את הכוס ואומרת "עכשיו תשתי הכל בבת אחת, לא לעצור". הנוזל מר ואני מסרבת לשתות אותו, אז היא מציעה שאעצום עיניים, אספור מאחת עד עשר ונראה אם אצליח לגמור את כולו עד עשר.
תמיד אני מצליחה.
אחר כך היא מגישה לפי כפית של דבש מתוק.
בפעם אחרת היא משכיבה אותי על המיטה, מרימה את החולצה, ממלאה את כפות ידיה בערק, שלו ריח אניסי חריף, ומעסה את הבטן והגב, מיד לאחר מכן היא מכסה אותי בבגדים ובשמיכה חמה, עד הצוואר, מהדקת היטב ששום אוושת רוח לא תחדור פנימה ומזמזמת באזניי עד שאני נרדמת.
"האלכוהול נכנס לתוך הבטן, לתוך השרירים, מחמם את המקום ומשחרר את הכאב" היא מסבירה לי כדי שאירגע.
זו התרופה שעזרה לי גם בתקופת ההתבגרות והכאב החודשי.
אם יש בחילה מלווה בכאבי בטן, היא מרתיחה תערובת של עלי מרווה זעתר והרבה כמון, ללא סוכר והטעם מר, ומתרה בי מראש: חשוב לשתות את זה בבת אחת. אחר כך, כשאנחנו עומדות ליד הכיור, היא דוחפת את אצבעה עמוק לגרוני, ומהרפלקס אני מקיאה את כל הנוזלים, שזה עתה שתיתי. היא מכסה אותי בשמיכה חמה ואני נרדמת. כשאני קמה אני בריאה לגמרי.
בעצם אמא עשתה לי שטיפת קיבה.
לטיפול בחום גבוה אמא לוקחת מגבת קטנה וקערה עם מים חמים וארק. טובלת את המגבת הקטנה ומנגבת לי את הפנים, הצוואר והבטן. אחר כך היא מכסה אותי בשמיכה עבה. אני נרדמת וכשאני מתעוררת אני בריאה ואין לי חום.
לטיפול בהתקררות היא מרתיחה מים עם דבש לימון וג'ינג'ר ומשקה אותנו. כשהיינו צרודים והגרון כאב היא ערבבה מים עם מלח ושכנעה אותנו לגרגר, לפינוק וניקוי הגרון היא הכינה גוגל מוגל (זאביונה) כשהיא מקציפה מחלמונים צהובים עם סוכר, מערבבת בחלב רותח מתוק וטעים.
כשנקענו את הקרסול היא חבשה אותו בגלדי בצלים אותם החליפה כל כמה שעות, כשכאבו לנו האזניים היא חיממה בעדינות שמן זית וטיפטפה לתוכן, מכסה מיד בצמר גפן. כשכאבו השיניים היא מרחה ארק או דבש. כשהגרון יבש וצרוד היא יצקה לתוכו שמן זית. שזיפים שחורים טיפלו בעצירות ואורז מבושל במים ללא מלח למקרה ההפוך.
לדלקות עיניים היא ניגבה את העיניים בתה כהה מספר פעמים ביום עד שהעיניים התרפאו והדלקת נעלמה. ל"שעורה" מעל העין אמא שפשפה בשום קלוף שצרב את העפעף בתחילה אבל העלים את השעורה בן לילה. בקיץ כשחזרנו עם כוויות שמש מהים, כשהיא כועסת ומלמלת לעצמה "למה לשכב בשמש ולהישרף", היא מרחה את הגב בלבן צונן שהרגיע את הגוף והנשמה.
אבל התרופה הגדולה מכולן היתה תמיד צלחת מרק חמה, מהבילה וטעימה.
מרק סולת עם כוסברה ולימון – החשו, מרק חלק ועדין מהיר הכנה וטעים.
מרק עוף עם נטיפי ביצים וטיפות גדולות וזוהרות של פטרוזיליה.
מרק דלעת וחומוס טחון, עדין ומתובל בניחוח של מוסקט, עליו היא תפזר עלים קטנים של כוסברה ריחנית.
מרק תפו"א וסלרי אליו תסחט לימון טרי ועוקצני.
מרק עוף עם אטריות צהובות מבצק חלמונים עשיר, עליו טרחה אחר הצהריים עם מכונת הפסטה שהביאה ממרוקו.
מרקי אפונה ועדשים, מרק הפו-טו-פה, חם ועשיר בירקות שורש וקוביות גדולות של בשר אותו היינו אוכלים בנפרד עם פרוסת לחם עבה וחרדל.
והמרק האהוב מכולם, שמצית חיוך אצל גדולים וקטנים, שמור ליום שישי בערב, מתבשל תמיד בסיר גדול במיוחד כי כולם רוצים לאכול ממנו שוב ושוב – החרירה, מרק המשי.
את החרירה היא הכינה מציר בשר עדין, קוביות קטנות של בשר בקר ועוף, ירקות קצוצים, אטריות דקות, עדשים וחומוס, שבושל שעות ארוכות קודם בנפרד עד שהתרכך. ולא התעצלה וקילפה את קליפתו השקופה והקשה גרגר גרגר, עד שהיה רך ונימוח ועשיר בעשבי תיבול וחמצמץ בטעמים נפלאים של בית.
של ילדות.
שנים אחר כך, היא תשכנע את נכדיה הקטנים, שמסרבים לקחת תרופות ותולים בה עיניים מעריצות, שהיא "היתה רופאה במרוקו" וכדאי שהם יקשיבו לה כי היא ממש יודעת איך לרפא ילדים קטנים.
גם הרופאה שלה, ד"ר בירן, מעריצה אותה ומבקשת שתלמד אותה עוד ועוד על כל תרופות הסבתא, עליהן היא ממליצה גם למטופליה ועוד לפני כן, מאמצת אותן לעצמה.
למתכון החרירה מרק החרירה של אמא שלי
למתכון תפוחי אדמה וסלרי מרק סלרי ותפוחי אדמה
מתכון לזאביונה זאביונה
