נחיתה
11 בלילה.
פעם שלישית פה והלב דופק מהר ומהתרגשות, אבל מאט ככל שהתור לדרכונים מתארך.
(מאז גם היתה רביעית, חמישית ושישית, כי אי אפשר להגמל ממרקש).
שעה וחצי.
הפקיד מעלעל בנחת בכל מסמך ודרכון שמונח בפניו, מתבונן ארוכות בילדה בת 8 (אולי היא ברשימת האינטרפול) שב ומביט בדרכון ומטביע בו חותמת.
בקצב שלו,
בזמן שלו,
זמן אפריקה.
תורי.
מכיוון שאני ישראלית שמגיעה עצמאית ולא במסגרת קבוצה, אקבל ויזה רק פה, בשדה התעופה.
לשם כך, שולח אותי פקיד הגבולות למשרדי ההגירה.
אמין מקבל את המסמכים שלי ומעלעל בהם, אחר כך קורא לעבדו.
עבדו לוקח אותם לידיו, מציץ ומחזיר לאמין, שבינתיים התיישב על הכסא ועיניו נעוצות במסך הטלפון שלו (פייסבוק?).
אמין אוחז במסמכים, כמו לא יודע מה לעשות בהם ואחר כך מתייעץ עם סלמה.
סלמה היא שוטרת גבולות נמרצת שחומת פנים, שערה הכהה צבוע בגוונים של צהבהב בואך בלונד חלודה.
היא שולחת את אמין לבדוק משהו במחשב.
יש לו את כל הזמן בעולם, כשהוא שולח יד שחומה וארוכה ומדליק אותו.
על המסך הכהה מרצדות שורות בירוק זוהר עד שמתייצב (הם מפעילים מחשב עם דוס??).
פה נולדו הוריי, הורי הוריי ואבות אבותיהם.
פה נשארה תרבות יהודית בת מאות ואלפי שנים.
פה נשארו גם קברותיהם.
מרוקו.
מדינה מוסלמית וטולרנטית באופן מרגש.
נשים ברעלה כהה מהלכות בטבעיות ליד נערות בגופיות ספגטי, שמצחקקות אל תוך הנייד שלהן.
עוני ובתי בוץ בשולי הסהרה לצד מבנים מפוארים ועושר אגדי.
קולות המואזין הקורא לתפילה מתערבבים עם מוסיקת רחוב מערבית.
עמקים, מדבריות, רכסי הרים מושלגים ומדבר צחיח, מאובק וצהוב, ולפתע : מפלי מים ונהרות שוצפים – מקור חיים, שצובע את הסהרה בקו ירוק מסנוור ופורח.
סמטאות צרות, מלוכלכות, מוזנחות ולפתע דלתות ברזל גדולות ומפוארות, שמאחוריהן מסתתר עושר אגדי.
מנערת מחשבות, זו העת ל Plan B.
עשלאמה עליכום אני מלעלעת במרוקאית רצוצה (שלום עליכם).
הם מחייכים אליי.
מגרבייה? (ממגרב?)
אייווה.
אני משיבה בחיוך גדול. (כן)
מחביבאת עונה לי אמין בחיוך רחב (ברוכה את).
מחביבאת אני עונה לו מיד (ותוהה לרגע: גם לגבר אומרים מחביאבאת?)
אנא מקזאבלאנקה, אני מסבירה.
מאמא דיילי מרקסייה (אימי שלי ממרקש).
בדאווייה.(מרקש נקראת העיר הלבנה ותושביה בדאוויין).
הוא מתמוגג.
אני אוהבת לבוא לפה, אני אומרת לו ומשתפת אותו ברגשותיי.
ההתרגשות אוחזת בקולי והוא חש בה.
אמין מטביע את החותמת הנכספת בדרכון שלי, מרים את עיניו ומחייך: גם אנחנו אוהבים שאת באה לפה.
ברוכה הבאה למרוקו.
זו מרוקו.
אנשים חמים, מחבקים, תאבי חיים ומקבלי אורחים.
לא, זה לא יפריע אחר כך לנהג המונית, לגבות מאיתנו מחיר מופקע של 15 יורו עבור 5 דקות נסיעה.
מרקש העיר של אמא
הסמטאות והרחובות הומים מתנועה ורעש.
החמורים מושכים באדישות מה, את העגלות, כשגלגליהן משקשקות על הכביש המרוצף באבני חימר קטנות ולא סמטריות. חלקן שקועות באדמה מכובד השנים, יוצרות מהמורות ובורות אשר גורמים לטלטול העגלות אנה ואנה, טלטול המסכן לעיתים תכופות את ההולכים והשבים. אלו, נצמדים בכישרון רב ובזריזות לקירות הסימטאות הצרות, כדי להימנע מפגיעתן של אלה.
בבטן העגלות, נחים בערימות גבוהות, ערב רב ומרתק של ירקות ופירות מכל הסוגים, בצבעים עליזים, מהפנטים בטריותם, זוהרים בשמש של תחילת הקיץ. עוד עגלות משקשקות ובקרבן שקים גדולים עם תפוחי אדמה, שאומרים טריות, ורגבי האדמה דבוקים אליהם עדיין.
שקים מבדים גסים ויוטה, ערסלו בתוכם תמרים מסוגים שונים: חומים וצהובים, קטנים וגדולים, לחים ויבשים ולצידם ערימות ענקיות של ירק רענן וריחני: צרורות גדולים של פטרוזיליה עבת עלים ובשרנית, עליה משוננים וחדים והיא זוהרת בירוק עמוק, לצידה כוסברה עדינה ואצילית, נאת מראה ונחבאת לכלים, מרווה מכוסה בפלומה רכה של אפרורית ירקרקה וזרים נדיבים של נענע ירוקה, עליהם גדולים, צבעם ירוק כהה וריחם המשכר נישא למרחקים.
בתוך הסמטאות האפלות, הצדדיות, שררה צינה לא בלתי נעימה, אך עדיין רצית לברוח ממנה אל חום השמש שליטף את הרחובות והכיכרות הראשיים, שם התנועעו אנשים ברצף ארוך והומה, כל אחד לעיסוקיו הוא.
כדי להגיע מהמלאח לג׳מע דל פנה וההפך, אתה חייב לעבור בדרך הסאמרין, דרך דוכנים קטנים וחנויות, דרך רוכלים שנשאו על גבם ובידיהם דברי סדקית, קופסאות גדולות או קטנות, מרוקעות בנחושת או מעוטרות בחרוזים בצבע ים, צבע האיסלאם, או משובצות בצדפים כסופים. עבור דרך דוכנים עם מפות רקומות, צמידים זוהרים וצבעוניים, כלי חימר מרוקאיים באדום, ירוק, כתום, סגול וצהוב. 
חנויות לממכר נחושת: כלים, סירים, אביזרי תאורה מרוקעים וגם מנעולים ואביזרים לדלתות. בעבודת יד מקומית.
ומדפים שלמים עם שורות שורות של הכלי החשוב ביותר אחרי הטאג׳ין פה: הבראד – קומקום התה.
חלק מהרוכלים העמיסו את מרכולתם על גבי חמורים והובילו אותם אל תוך הסמטאות הצרות.
אלו, התעלמו לעיתים קרובות מאוד מהעובדה שהם חוסמים לחלוטין את הדרך לעוברים והשבים, שממילא קשה ההליכה בהם. ניכר היה על האחרונים, שהם מכירים את בעלי העגלות וחיים בשלווה ובשקט עם העגלות ובעליהן ועם חסימת הדרכים הקבועה. 
מוכרי המים הפזורים בעיר, על תלבושתם העליזה והכובע האדום עם הפונפונים האדומים עמדו בכל מקום, חורף או קיץ, על גבם סמובר ענק, אוחזים בידיהם כוסות שקופות קטנות, שמוכנות בכל רגע לקלוט את הנוזל הקריר ולהרוות צמאונם של ההולכים.
על חזם, תלוי תיק ענק וכבד מעור, עליו מודבקות מטבעות שונות, שרק יגבירו את כובדו.
אני מתלהבת מתיק העור הגדול המשובץ במטבעות מכל העולם וכולם מתגייסים מסביב למוכר המים לשכנע אותו למכור לי את התיק.
הם מצליחים, רק לאחר שכל אחד מהם ״גוזר״ את העמלה שלו.
הדרך לכיכר וחזרה ממנה תמיד אורכת יותר זמן מהנדרש.
קבצנים נדחקים בין האנשים, חלקם עומדים, חלקם יושבים, ידם פשוטה אל העוברים והשבים.
זה רגלו קטועה, זו עיוורת, שלישית אוחזת תינוק זב חוטם עם עיניים ענקיות ובגדים קרועים ועיניהם תחנונים, שיש בהם הכוח לפתוח את ארנקם של העוברים והשבים.
צועניות כהות עור אוחזות בתינוקות קטנים ומלוכלכים ופושטות את ידיהן שפתותיהן ממלמלות תחינה.
גם בעלי החנויות משדלים אותך לסור לחנויותיהם, מחייכים, בסבר פנים יפה ומושיטים ידיים, כמעט נוגעים בך.
כוכים ארוכים ואפלים מרוצפים בכריות ושטיחים ארוגים ביד או בנולים עתיקים.
אני יורדת לקומה התחתונה של חנות שטיחים גדולה ושם נול עתיק וגדול מקיש בקצב מונוטוני ומעייף. תחילתו סלילי צמר צבעוניים וסופו שטיחי צמר ענקיים, מלאי צבע ומרהיבים ביופיים.
חיות מגולפות בעץ כהה, תיקים מעור בכל הגדלים הצבעים והצורות, נעליים כוסות מוזהבות, הרי תבלינים, מסודרים, צבעוניים, ריחניים ומסחררים, חנויות עמוסות בכלי מתכת ונחושת שהעין והמוח כבר לא קולטים את יופיים, שנסתר מתחת לברקם שהועם.
כפכפים ובבוטשות (כפכפים מרוקאיים). הכל בעבודת יד, החל מעיבוד העורות, צביעתם, גזירתם וריקמתם. מלאכת כפיים עדינה ובת אלפי שנים.
אני לא מדלגת על החנויות הקטנות שעל מדפיהם מצטופפות מאות צנצנצות מלאות בשיקויים, אבקות, עורות נחשים ולטאות, אבנים צבעוניות כתושות ושאר מרקחות, מהם מאמינים המרוקאים, ניתן לגזור ברכות וקללות, כישופים, לחשים, קסמים, נדרים ושחור.
מהם ניתן גם לגזור אריכות ימים, בריאות ואונות בלתי פוסקת.
ויש גם קיסמים, מהטבע.
מקצת מאוכל הרחוב במרקש
המז׳איז׳ין – זוג סרדינים מפולטים ממולאים בגנעדן של שום כתוש כוסברה וסח׳קה (ההריסה המרוקאית). מצופים בקמח ומטוגנים בשמן עמוק. ככה בידיים חשופות בלי כלום זוללים אותם עד אבדן חושים.
בריוואת הם הפסטלים המשולשים שממולאים בבשר, כבש, דגים, עוף או פירות ים. הבצק הוא דפי הוורקה הטריים והשקופים וגם הם מושלכים לשמן עמוק, גומרים קריספיים וטעימים למות.
הברושטים (השיפודים) הם קטנטנים ועדינים ועליהם נתחי בקר, כבש או עוף.
הכפיתות (הקציצות) עשויים רק מבשר וכמות שומן מתאימה. לא יאמן איך בשר טחון הופך לענן בפה. על כל שולחן יש את השילוש המקודש: כמון, ל׳בזאר (פ.לבן) ומלח אטלנטי. תתכבד.
המרגז באורך של זרת בפיקנטיות עדינה. הם בסנדוויצ׳ים, בצלחת ומעטרים את הקוסקוס רויאל המרקשי.
סנדוויץ׳ עם טחול ממולא הוא בקטנה, כך גם ריאות עם חומוס רך שעשיר בכמון ופפריקה ועוד מיליון טעמים אחרים.
טאג׳ינים קטנים ממולאים בירקות ובשרים מבושלים, פירות ים ודגים וקוסקוס זהוב עם ירקות העונה, כבשים ושקדים מטוגנים. אגב, הטאגינים מתבשלים על גחלים שקטות, בשקט, בנחת. שעות.
ועונתי.
רק עונתי!!
הפסטייה הוא מאפה מטורף שמכינים בד״כ מבשר יונים אבל השכיח הוא בשר עוף ופירות ים.
התה נפלא ומגיע כעלים מיובשים ומפוררים. לא רק עם נענע ושיבה, אלא גם עם עלי זעתר טריים ועלי אורגנו עוקצניים, חריף, מריר ומחייה. טקס התה הרבה יותר מסובך ממה שכולם מכירים. מדובר בטקס רציני מאוד מתחילת הרתחת התה, סינונו ומזיגתו. עקרונית שותים אותו כל היום עם כל דבר, כולל ארוחות בשריות כבדות.
אלכוהול אפשר לצרוך כמעט חופשי בכל מרוקו. המון ברים ומסעדות מגישים אלכוהול חופשי, בירות ויין ויש אפילו יינות מרוקאיים מאזור מקנס, לא רעים בכלל. בסופרים יש להם מחלקה נפרדת, שם אתה קונה את האלכוהול ויוצא ביציאה נפרדת.
העיר האדומה – מראקס אל בהג׳ה – מרקש
בכלל, הדבר הראשון שתופס אותך כשאתה מגיע למרוקו הוא הצבעים.
הצבעים החמים, הבהירים, הכחולים, הירוקים הכתומים, הצהובים. סחרחורת של צבעים נפלאים, של תאורת רקע ותאורת שמיים, תאורה טבעית מדהימה שמשפיעה גם על הצילומים, אפילו במצלמה פשוטה.
גם בתוך הסמטאות, ומתחת לתאורת רחוב קלושה מתגלה מראה צבעוני ומהמם.
זו אחת הסיבות העיקריות שבמרוקו מצולמים אלפי סרטי קולנוע מידי שנה בעיר הסרטים ורזאזאת.
אחר כך באים הקולות. ערבוביה של צעקות, צחוק, מוסיקה ושיח. נערות חמורים וצהלת סוסים וצעקות, ומלמולי דברים וקולות הרוכלים שאינם פוסקים לרגע, עד לשעות הלילה המאוחרות.
והריחות : אוכל מטוגן, מבושל, ריחות של קינמון, זעפרן, של דגים מטוגנים, ריחות של עלי נענע טריים בכל פינה, של תבלינים, שמטריפים לך את החושים וגורמים לך להרגיש הכי בבית בעולם.
ויש גם ריחות רחוב של ביוב ושתן, בסמטאות הקטנות והמוזנחות של העיר העתיקה.
זר לא יבין זאת ולא יידע: בסמטאות מוזנחות רבות, מאחורי דלתות ברזל כבדות ומצופות, נמצאים הריאדים ובתי האירוח המפוארים והיפים בכל מרוקו, פעמים רבות – בכל העולם כולו.
ולא נפקד מקומם של הצפיפות והחום.
מרוקו היא ארץ חמה ובקיץ היא חמה מאוד. מהבילה.
בערבים, נעים בני האדם בעיר, גלים גלים, לעיתים כגוף אחד, לאורך הרחובות, הסמטאות, הכיכרות והשווקים. פעמים במעגלים, פעמים בטורים, נדיר באופן עצמאי, נדחקים זה בזו, דרכיהם מצטלבות או מקבילות.
אתה מסדיר נשימה, מנסה לקלוט את העוצמות והאנרגיות שיש בעיר הזו, מתבונן בהתרגשות במחזה מולך, ולא פוסק מלמלמל :
וואו, וואו, וואו.
זה בדיוק מה שקרה לי בפעם הראשונה כשהגעתי לכאן, בפעם השנייה וגם בשלישית.
וזה מה שיקרה לי תמיד, כשאגיע שוב ושוב לארץ המופלאה הזו, לעיר הנהדרת הזו.
הגנים ומאגר המים של מנארה
אחרי ארוחת הבוקר אנחנו הולכים לכוון מאגר המים הגדול והמפורסם במרקש – המנארה Menara. סיפורים רבים מבית נקשרו למקום הזה, אליו נהגו אימי ובני משפחתה ללכת לטייל בימים נעימים ובימי חג.
תמונת המאגר הזה היתה תלויה בבית הוריי שנים רבות והוא מוכר לי וקרוב לליבי.
Menara gardens
גם תמונת המסגד הגדול והמפואר של העיר, הכותוביה, היתה חלק מנוף ילדותי וצילומו היה תלוי בבית הוריי שנים ארוכות.
המסגד היפהפה הזה הוא אחד המסגדים היפים והגדולים בעולם כולו.
ברגע אחד הוא יכול להכיל עשרות אלפי מתפללים.
לתיירים שאינם מוסלמים, אסורה הכניסה לתוכו, אבל כשמסתובבים ברחובות סביבו, ניתן להציץ ולראות את הפאר והגודל של המסגד היפה הזה.
Koutoubia Mosque
שכונת גיליז במרקש
גיליז היא שכונה מודרנית מאוד במרקש.
מרוחקת 20 דקות הליכה מג׳מע דל פנה ואנחנו מעדיפים ללכת ברגל.
בגיליז יש מועדונים, בתי קפה ומסעדות מודרניות, מרכזי קניות וחנויות מפוארות.
מסעדות ומועדוני לילה בגיליז
אחת המסעדות הטובות במרקש נמצאת בשכונת גיליז והיא אל פסייה.
אל פאסייה היא זו שהגיעה מפז.
הייחוד בפאסייה, שיש בה אוכל מרוקאי קלאסי טעים פצצות רק שהמקום מנוהל רק על ידי נשים.
בכלל מאוד טריוויאלי פה שהגברים מבשלים והשיחות הקבועות שלי עם נהגי מוניות בעיר הם על מתכונים.
הן מבשלות, הן מגישות, הן מנהלות אותו.
אנחנו מזמינים סט סלטים מרוקאיים.
עכשיו תשכחו כל מה שאתם יודעים על סלטים מרוקאיים וקבלו את הסלטים של אל פאסייה:
ריבת עגבניות חריפה עם שבבי שקדים קלויים, מלפפון ירוק מרוסק עם מי-זהר ועלי זעתר עוקצניים, עדשים מבושלים בכמון עם צימוקים קטנים וניחוח קינמון ועוד טעמים מטורפים, אקזוטיים, שהם הם הטעמים של מרוקו.
לעיקרית, אנחנו מזמינים כתף כבש מבושל בצימוקים ובצל מטוגן שהבשר כבר נופל מהעצם והריח שעולה ממנו משגע את החושים.
מופלא. לא פחות.
Al Fassia, 55 Boulevard Mohamed Zerktouni, Marrakech 40000, Morocco
השכונה משופעת בבתי קפה אלגנטיים בכל הרחובות ואנחנו בוחרים להתיישב באחד המקסימים שבו: קפה לה פוסט, שם אני זוללת פראנצ׳ טוסט בהמתנה לתור שלנו בסניף הדואר, שזה שווה סיפור בפני עצמו.
תענוג פה, למרות האווירה והוייב המערבי זו עדיין מרוקו.
מרוקו של מעלה.
Grand Café de la Poste, Angle Boulevard El Mansour Eddahbi et Avenue Imam، Marrakesh 40000, Morocco
יש לי חברה באסווירה שילדה ואני ביקשתי לקנות לה מתנה בזארה במרקש ולשלוח בדואר המרוקאי.
הגענו לסניף הדואר בגיליז ומצאנו תור של עשרות אנשים.
בפינת האולם ישב בחור וחילק מספרים לכולם, אני קיבלתי מספר 97 ובאותו הרגע התקבל מספר 42, אנחנו מחליטים לשתות קפה בקפה לה פוסט הסמוך לסניף הדואר.
לאחר כשעה, אנחנו חוזרים לסניף הדואר ומתברר שעכשיו התקבל מספר 32 .
איך זה אני שואלת את הפקיד בתדהמה:
הם באים והולכים הוא מסביר לי בשוויון נפש.
בקיצור, אם אתה רוצה לשלוח דואר במרקש כדאי שתפנה את כל היום, ממש, תתיישב על הכסא, ותתפלל לתורך .
גני מז׳ורל ואיב סאן לורן
איב סאן לורן, אולי המעצב הצרפתי, האהוב על הצרפתים בכל הזמנים (יחד עם כריסטיאן דיור), אהב את מרקש, גר במרקש ושאב ממנה את ההשראה לעבודתו המרהיבה.
גבוה, רזה, יפה וחולמני, הוא הסתובב בכיכרות, בסמטאות ובשווקים של מרקש.
זר צרפתי בחליפה לבנה וכובע קש ומשקפי שמש שחורים וענקיים שכיסו את רוב פניו, הוא נשם את העיר, הריח את ריחותיה, צייר בדמיונו את הצבעים, הסיפורים והלחשים, ואחר כך חזר לסטודיו שלו ושרטט שמלות, חליפות, כובעים ומראות מרהיבים של אופנה מתפרצת וכובשת שפרצה גבולות וכבשה את נשות החברה הגבוהה על כוכבותיה ההוליוודיות.
אופנה שתשאר עוד זמן רב לאחר מותו.
פה הוא חי, לפה הוא פרש בזיקנתו ומפה הוא קיבל כוח והשראה.
עד כדי כך אהב את העיר הזו.
הגן שהקים יפהפה וירוק, עמוס בצמחים, בריכות מים וקקטוסים מיוחדים שהובאו מכל העולם. זה סוג של נווה מדבר שליו ומפעפע בחום וההמולה של מרקש.
הצבעים השולטים בגן הם צבעי מרוקו: המון סגול, ירוק, תכלת וכתום.
זו הפכה לפינת חמד שקטה, אליה אפשר לברוח מהחום המכה של מרקש ומהמולת העיר הבלתי פוסקת.
בעיקר בימות הקיץ הלוהטים.
מול מגני מז׳ורל הוקם גם מוזיאון קטן לזכרו.
Jardin Majorelle
מוזיאון איב סאן לורן
אסור לצלם במוזיאון מדובר באולם קטן יחסית חשוך ובו מקבץ של יצירות אופנה
שתכנן ועיצב המעצב האגדי, על פי נושאים : מלכותי, תיאטרלי ואפילו יצירות שהושפע מהם
מציירים מפורסמים.
המיצג קטן כאמור אבל מדהים, עוצר נשימה ממש ואסור לפיספוס לחובבי אופנה ואיב סאן לורן.
Yves Saint Laurent Museum, Rue Yves St Laurent, Marrakesh 40000, Morocco
בערב אנחנו הולכים לאכול באל פסייה alfassia. ההיא שהגיעה מפז.
את המסעדה המטריפה הזו מנהלות רק נשים. הן מבשלות ומגישות ומנהלות סוג של העצמה נשית.
מדובר במסעדה מרוקאית קלאסית מצויינת בשכונה המודרנית של מרקש, בגיליז.
שהרחובות, המועדונים והמסעדות שלה לא מביישות אפילו את תל אביב.
תשכחו מכל מה שהכרתם על סלטים מרוקאיים !!!
פה הסלטים הם בליגה אחרת ובטעמים אקזוטיים של מרוקו :
מלפון מרוסק עם מי זאהר ועלי זעתר, או ריבת עגבניות חריפה עם שבבי שקדים, עדשים רכות עם כמון ושבבי שקדים,
גזר מרוסק קלאסי חריף עם נטיפי דבש מעל.
למנה עיקרית הלכנו על כתף כבש מבושל בצימוקים ובצל עד שנפל מהעצם. היה פצצה.
הכבשים שנשחטים פה צעירים מאוד ( קצת יותר בוגרים מטליים)לבשר אין להם ריח ״כבשי״הוא עדין מאוד.
Al Fassia, 55 Boulevard Mohamed Zerktouni, Marrakech 40000, Morocco
סצינת הקלאבים במרקש
סצינת הקלאבים במרקש מרהיבה. קלאבים שמשלבים מופעים מקומיים מדליקים עם ארוחות ערב, פעמים רבות מטבח מקומי עם מטבחים בינלאומיים. צפו למחירים גבוהים מאוד (בערכים מרוקאיים ובינוניים בערכים ישראלים), אוכל שבסופו של דבר שווה הרבה פחות מהאוכל ברחוב ובשווקים אבל חוויה מקסימה ואחרת.
המועדונים הללו הם בדרך כלל סוג של ארמונות על כל המשתמע מכך.
זו הזדמנות גם להציץ לחיי הבורגנים והעשירים של העיר.
Palais Jad Mahal, Rue Haroun Errachid, Marrakech 40000, Morocco
מסביב לג׳מע דל פנה פזורים בתי קפה ומסעדות שמשקיפים על הכיכר ובלילה בקיץ זו חוויה נהדרת.
אחת מבתי הקפה שנמצאים עמוק בסמטאות הוא קפה אל אראב שם מגישים גם אוכל מרוקאי וגם אוכל איטלקי.
הזמנו אוכל מרוקאי אבל תאכלס הפיצות שם נראות לא רע.
אולי בפעם הבאה.
Cafe Árabe, 184 Rue Mouassine, Marrakesh 40000, Morocco
הכיכר המרכזית – ג׳מאע דל פנה
בקפה ״דה פראנס״ שבכיכר ג׳מאע אל פנה, אני מניחה את רגליי העייפות מההמולה, הריחות והרעש ומבקשת קפה אולה.
ילדים קטנים, עורם שחום ולבושים בלויי סחבות, מסתובבים בין יושבי הקפה: זה מוכר ממחטות, זו מוכרת עוגיות והשלישי מוכר שרוכים זוהרים. על פני כולם הבעה אחת זהה: תחנונים.
אני מתה עליהם, שולפת דירהאם ועוד אחד ועוד אחד, דוחה את השרוכים והממחטות ומלטפת את ראשיהם.
שיר אל דאר, אני אומרת.
לכו הביתה.
והם יפים כל כך, אבל אין לי מספיק דירהאם לכולם.
מצחצחי נעליים בכל מקום, מוכנים לשלוף את המתקן הנייד והקטן ואת מברשות הצבע ולהבריק נעליים, שתוך זמן קצר יכוסו בחול והאבק האדמדם של העיר הזו.
הכיכר הענקית והגדולה הזו לוהטת ביום ובתוכה מתקבצים מנגנים בכלי מיתר מאולתרים, מאלפי חיות וקופים, להטוטנים, קוסמים, מכשפים וקוראות בקלפים.
מופעי נחשים וקוברות.
מדהים איך הם מצליחים לאלף את הנחשים הגדולים והמסוכנים הללו.
ביצים של שלוים, תרנגולות וגם של טווסים נמכרים פה, פזורים על הרצפה בחום הלוהט ללא שום קירור או פיקוח.
אין בעיה. כולם קונים. 
בני שבט הטוארג האצילים והיפים לבושים בבגדים תכולים וטורבנים מפוארים. ֿזה הצבע המאפיין את בני השבט היפה הזה. גם הם פה מוכרים מרכולת – מכל הבא ליד.
ופתע פתאום, אל מול עיניי המשתאות, בתוך הכאוס הנפלא הזה, ההמולה והרעש, יושב לו איש על כיסא, לבוש בג׳לבייה חומה. את כובע הג׳לבייה הרים וכיסה את ראשו ורוב חלקי פניו.
והוא קורא לו בשקט ובשלווה – ספר.
בכיכר נוסעות כרכרות צבעוניות ומקושטות, אותם מושכים סוסים, אף הם מעוטרים בפונפונים צבעוניים, פעמונים ובדים מתנפנפים, ובתוך הכרכרות תיירים, פניהם משתאות והם לוגמים בשקיקה את המראות המסעירים של הכיכר המיוחדת הזו.
אני נעה בתחושות של בין מציאות מטורפת לחלום ליל קיץ.
וכולם לוגמים את המראות, הצבעים והקולות. לוגמים ולא רווים.
כמוני.
Jemaa el-Fnaa
לילה בג׳מע דל פנה
הערב מתחיל לרדת על ג׳מע דל פנה, לאט לאט מתחילים להגיע, מכל עבר אנשים רבים. נחילים ארוכים והומים של בני אדם.
עוד קודם לכן, הסתלקו המנחשים בקלפים, הקוראים בכף היד ומאלפי הנחשים, ופינו את המקום לעגלות מתקפלות שחיש כהרף עין הפכו לסוכות אל מול עיניך המשתאות, והנה מיד וכבר עשן המנגלים מסתסל על פני הכיכר הענקית.
באחת, הפכה הכיכר ההומה והמרתקת הזו לרחבת אוכל ענקית ותוססת.
עוד אנחנו מדברים בינינו, זוגי ואני בשפה העברית על הכיכר המופלאה הזו, ולפתע ניגש אלינו בחור מקומי ומתנצל בצרפתית. אני עונה לו בבליל של צרפתית ומרוקאית והוא מספר לי את סיפורו המרגש:
הוא גר היום בצרפת, אולם סבתו היתה יהודייה מרוקאית שנישאה למוסלמי.
הוא זוכר כילד את החגים שחגגה, את צום יום הכיפורים וחג הפסח, הוא דיבר על התלמוד, על התורה וניכרה אהבתו הגדולה לסבתו.
מתברר שהבחור בקיא בפוליטיקה הישראלית, מכיר את המפלגות, את ראשיהן ומתמצא בנבכיה.
יש לו פינה חמה בלב לישראל.
התרגשנו יחד איתו.
לא מתאפקת ברגעים מרגשים כלה וידיי נשלחות, מאליהן, ומחבקות אותו חיבוק אמיץ. הוא מחבק אותי בחזרה.
כשהלילה יורד על ג׳מע דל פנה, הכיכר כבר עמוסה והומה אדם, קולות ומוסיקה ועשן המנגלים מיתמר אל על.
זמן אוכל בג׳מע דל פנה.
ריחות הבשר הנצלה ורעשי הכיכר עושים את שלהם ואנחנו עושים את דרכינו ללב הכיכר, אל תוך עשן המנגלים, קולות הצחוק, ההמולה, ביחד עם עוד עשרות אלפי מקומיים ותיירים, בערבוביה מטורפת.
ויש שם הכל:
טחולים ממולאים, נקניקיות מרגז קטנות ועדינות, שיפודים קטנים ונפלאים על מנגלים ארוכים ומעשנים, קבאבים מיניאטורים, שפע של סלטים, ירק ותבשילי ריאות, קורקבנים, עופות ברוטב זהוב של כורכום, קוסקוס בעיטורי ירקות כתומים של גזר, ירוקים של אפונה ולבן של לפת עבות ובוהקות.
יש גם כבשים ועיזים שהתבשלו שעות ארוכות בחימרים או בבורות גחלים – עמוק באדמה.
כמו שהם, שלמים וצלויים מונחים על השולחנות.
לא פורקו ולא הוסתרו מאחורי מטבחים ומי שעיני התייר שלו וליבו החלש אינו עומד במראות, שפשוט לא ייכנס לכאן.
את הכדים מהחרס, הם ממלאים בבשר, ירקות, שמן ותבלינים ושולחים למאפייה המקומית. שם, במשך שעות ארוכות הם נקברים ברמץ הלוהט והאפור והתבשיל מתבשל לו אט אט בקצב שלו ובאיטיות.
בסופו של דבר, הבשר מתפורר, הירקות סופגים את הטעמים והחגיגה בפה נפלאה.
אין דברים כאלה.
מדהים פה, צריך רק להיזהר שלא לשתות מים מהברזים ולשטוף ידיים היטב לפני שאוכלים.
מסביב לכיכר ישנן עשרות אולי מאות סמטאות, פיתולים ופניות, חלקם עמוסות בחנויות, דוכנים ורוכלים וחלקם שקטים ומוזנחים.
דוכני פירות ומיצים, פירות יבשים, פיצוחים, בראדים של נענע, עוגיות קוקוס, עוגיות שקדים, מרציפנים, אגוזי מלך, ספינג׳ים ומופלטות, בבוצ׳ות, בגדים, ג׳לביות לגברים ולנשים, חלקן מפוארות בטירוף ורקומות בחוטי זהב.
ובסמטאות הזנוחות הללו, לעיתים נסתרים מהעין ריאדים מפוארים מהיפים שראיתי בחיי.
בסביבות ג׳מע דל פנה
מאשווי
מאשווי היא מילה כוללת לכל מה שצלוי.
מדובר במסעדת פועלים בתוך סמטאות הג׳מע, יש דומות לה אבל אין כמוהה.
הם מגישים שני סוגי תבשילים.
זהו !!
המאשווי
הוא שם כולל לבשרים צלויים אבל המאשווי הוא גם כבש שלם שנתלה על מוטות עץ, ונשלח אחר כבוד לבור באדמה שתחתיתו גחלים אפורות ושקטות. כך הוא ייצלה לו במשך כמה שעות עד שהוא שחום בטירוף ויתפרק מהעצם.
זו הסיבה כנראה שלא משתמשים בסכין במרוקו.
בחיי. רק במזלג.
אפשר להשיג כזה מאשווי עד 2 בצהריים.
הוא מונח על משטחי עץ גדולים ואתה, ספר למוכר מה החלק המועדף עליך: עם שומן או בלי. הוא יפרק בזריזות, יעביר למשקל ידני ואתה תלך משם למסעדה ליד, עם פרנה טרייה, סלט מרוקאי, זיתים והריסה והרבה תה.
כי תה הם שותים עם כל דבר, גם עם כבש.
אגב, הכבש פה הוא בגיל שבין טלה לכבש בוגר, כך שאין כמעט טעם או ריח ״כבשי״ אלא בשר עדין וטעים להפליא.
הטנג׳ייה – דרך אחרת לבישול הכבש היא הטנג׳ייה. תוחבים נתחי כבש עם לימון כבוש, זעפרן ושום לתוך כד חימר, אוטמים עם נייר וחוט קשירה ושולחים לבישול עדין בתוך רמץ ולשעות ארוכות.
וכן, ראש כבש פה הוא מעדן שבמעדנים. טעמתי. נ ה ד ר.
התוצאה של שניהם היא מוות. או בשתי מילים: טעים למות.
הבשר עדין, שחום, מתפורר עם המזלג והרוטב עם הפרנה……
אגב אפשר ומקובל פה ללכת לקצב או לדייג לקנות בשר ולהגיע למקומות ייעודיים, שם יתבלו לך אותו, יכניס לכד חרס וישלחו לבישול ארוך. לך לטייל תבוא כשהאוכל שלך יהיה מוכן.
ראש כבש צלוי בבור הוא מעדן פה. מעדן.
Chez Lamine Hadj Mustapha, Tanjia and Machoui, Derb Semmarine, Marrakesh
תבשיל אחר הוא המאשווי בבור באדמה.
שוב, מדובר בבשר כבש, שאגב נשחט פה צעיר למידי, לא טלה מאוד צעיר אבל גם לא כבש בוגר, משהו בין השניים, שמניב בשר עדין שאין לו טעם ״כבשי״ בכלל והוא טעים בטירוף.
את הכבש מפשיטים מהעור ומהאברים הפנימיים ותולים על מוט עץ שנכנס לבור עמוק באדמה.
בתחתית האדמה לוחשות גחלים אפורות כל הזמן והבור נסגר על הכבש.
כך מתבשל לו בתוך הבור המכוסה במשך כמה שעות.
התוצאה מהממת:
כבשים שלמים מוטלות על משטחי עץ שחומים ועסיסיים.
האיש שעומד שם שואל אותך: עם שומן או בלי?
וכמה אתה רוצה?
על משקל ישן הוא מניח את כמות הבשר שאתה רוצה ועם זה פלוס פרנה, אתה הולך למסעדה ליד, מקבל קנקן תה לוהט, סלט מרוקאי והריסה.
זה המקום להפריך את השמועה שהריסה היא רק של טוניסאים.
לא.
גם למרוקאים יש הריסה.
יש הקוראים לה הריסה, אצלינו בבית אמא קראה לה סח׳קה.
והנה המתכון לעריסה/הריסה/אריסה או סח׳קה : הריסה או עריסה או אריסה .
מוזיאון מרקש
מוזיאון מרקש הוא מבנה מרהיב, יפהפה עם חצר לא גדולה, מבנה עתיק ונמצא בשולי העיר העתיקה, בתוך החומות.
התקרה שספונה עץ בעבודות יד עדינות, המוזייקות והעיטורים מסביב, הם הם המוזיאון, אם כי בחדר
צדדי תלויים עבודות ציור שונות.
אותנו עניין המבנה עצמו, שכאמור עוצר נשימה ביופיו ועבודות העץ המיוחדות.
מוזיאון השטיחים של מרקש
מדובר במבנה מהמם ביופיו.
עשוי חדרים חדרים עם תקרות גבוהות ועיטורים עוצרי נשימה.
התקרה עשויה יד אמן ושזורה בעבודות עץ מעודנות. פשוט מדהים.
על הקירות והרצפות מונחים ותלויים שטיחים מכל חלקי הארץ: מהרי האטלס הגבוהים שם גרים הברברים
ומהרי האטלס הנמוכים, מהערים הסמוכים ומהמדבריוות.
מדובר בשטיחים שנארגים בידיהן של נשות השבטים, ביניהם שבט הכחולים הטוארג, בחוטי צמר בדרך כלל, שטוו מבעלי החיים,
צבעו בצבעים טבעיים שהגיעו מהטבע.
השטיחים המרוקאיים מרהיבים בצבעיהם.
הריאד שלנו
היום אני צועדת נמרצת ובביטחון גמור אחרי הבחור הצעיר שלוקח אותנו לריאד שלנו.
אז, בפעם הראשונה, הוביל אותנו בחור צעיר אחר לבוש בג׳לבייה, כפכפים וכובע מצחיק על ראשו, מטלטל את עגלת היד החורקת ובתוכה מיטלטלים מזוודותינו.
הוא הוביל אותנו אל תוך סמטאות צרות ומלוכלכות ובחלק מהסיבובים הגיע לאפנו ריח שתן חריף.
שתי ילדות יחפות משחקות קלאס, פניהן שחומות ועיניהן כהות.
אז, התגנב החשש לליבי: בטוח שזה המקום?
הגנבתי מבט לזוגי שהלך אף הוא אחר הבחור, וחיפשתי סימן בפניו: האם הוא חושש כמוני?
לאחר דקות ארוכות שנדמו כנצח בהליכה בסמטאות האפלוליות והמוזנחות, נעצר הבחור חייך והצביע לפניו: הדא. (זהו).
שם, על הקיר הישן והמקולף היתה קבועה דלת ברזל גדולה.
ושחורה.
אל ריאד, אמר.
הדלת הענקית והשחורה היתה מסוגרת ואטומה, רק פעמון קטן הותקן בצידה.
מלאת חששות, מוטרדת ומשוכנעת שעשיתי את טעות חיי אני לוחצת על הפעמון.
הדלת נפתחה.ֿ
נכנסנו לגן עדן.
היופי העצום, השקט, הצמחייה והקרירות בריאד הממו אותנו בתחילה.
השקט והנתק אחרי רעש הכיכר וריחות הסימטאות, הקרירות המבורכת לאחר החום והכאוס היו קבלת פנים שלא ציפינו לה.
וילונות פשתן רכים התנופפו ברוח הקלה, הקירות צבועים בלבן, הרצפה מרוצפת בריצוף אקזוטי, המון צמחייה ירוקה.
ורעש נעים ושקט של בריכת מים מפכים.
הסתכלתיי סביבי ובלב הפאטיו היפהפה הזה בריכת מים קטנה, וקולות שכשוך רכים ומרגיעים נשמעו ממנה.
הבריכה אף היא מוקפת בצמחיה ירוקה, נעימה לעין ומרגיעה.
הרמתי את ראשי למעלה וראיתי את השמיים הכחולים.
משקיפים לתוך הריאד, לתוך הפאטיו.
נעתקה נשמתי. ֿ
המקום במציאות עולה על כל דמיון, על כל צילום באתר האינטרנט.
מסביב, מסדרונות מעוצבים, בצבעים לבנים, דלתות עץ כבדות. ושלווה עולמית.
התקרות צבועים בלבן ומקושתים ב״תחרה״ בסגנון איסלמי.
הריאד בנוי בסגנון קלאסי:
שלוש קומות ובצורת ם סופית, כשהחצר הפנימית פתוחה לשמיים.
מזג האוויר במרוקו מאפשר שימוש בחצר הזו ברוב חודשי השנה.
הבעלים הם שני בני זוג צרפתיים, שעזבו הכל בצרפת, קנו את הנכס, שיפצו אותו באופן מדהים והפכו אותו לריאד בוטיק.
זה הבית שלנו, בכל פעם שאנו מגיעים למרקש.
היופי בשיפוץ, הוא השימוש והדבקות בתרבות העיצוב המקומי, בחומרי הגלם והייצור המרוקאי, שלוטשו בחן ובמיומנות של מגע ושיק צרפתי.
הכל אוטנטי ובו זמנית עוצר נשימה ביופיו.
החדרים מעוצבים בסגנון מרוקאי, עם ״תחרת״ גבס על הקירות, סיגנון מוכר באיסלאם והוא מופיע בקירות האלהאמברה בגרנאדה. הצבעים חמים: כתומים, אדומים, חרדלים.
זה המקום להרגיש מלכים לכמה ימים.
חדר המקלחת של הריאד מדהים ביופיו: כיורים וברזים מנחושת, מראות מצופים שנהב. קירות החדר מטוייחים בטיח צבעוני מיוחד וחלק.
המקלחת מרווחת, מפוארת ומפנקת. 
לשכב במיטה ולהתבונן בתיקרה ולא להאמין.
יד אדם אמונה ומיומנת, קישטה אותה לאט לאט, עד התקבל היופי המופלא הזה.
דלת הכניסה לחדרנו בריאד עשויה מעץ כבד ומאסיבי ומעוטרת במנעול מוזהב מנחושת.
דברים קטנים כאלה ממלאים אותי באושר גדול.
מן יופי שכזה.
ארוחת הבוקר מוגשת על הגג, שעמוס אף הוא בצמחים ופרחים ויש בו גם בוסתן פירות שלם, שמשקיף למטה לפאטיו היפה ולמסדרונות שמקיפים את החדרים.
הארוחה כמיטב המסורת המרוקאית: פירות טריים, חמאה, ריבה, ברייר- שזו מעין פיתה אווירירית ומטוגנת, חמימה, עם חורים גדולים על פניה והיא נאכלת עם דבש וחמאה.
לא נפקד מקומו של הבראד שמלא בתה חם, לוהט וריחני מנענע.
Riad Les Nuits de Marrakech
34, Derb Gach Gach, Derb Dabachi, Marrakech 44000, Morocco
המלאח
למרות העובדה שיש במלאח ריאדים רבים, חלקם מפוארים מאוד ומבוקשים מאוד, עדיין רוב הסמטאות במלאח מוזנחות. חלק גדול מהמלאח הרוס ונמצא בתנופת בנייה גדולה עקב הביקוש הגדול לחדרי ריאדים מפוארים.
הביקור במלאח תמיד טעון בעודף רגשות שמציף, עולה ומתפרץ כל אימת שאני מגיעה לפה.
מול השוק המקומי ובאב אל כביר (השער הגדול), אני לוקחת נשימה עמוקה ונכנסת למקום שבו נולדה אימי, לסמטאות בהם רצה, שיחקה ובגרה.
לפני מספר שנים הורה המלך להשיב את שמות רחובות המלאח לשמותיהם המקוריים והיום, הסמטאות נושאות בגאון שמות רבנים אנשי קהילה ורוח מרוקאיים וגם שלטים כמו ״דרך תלמוד תורה״.
אותי זה מרגש כל פעם מחדש.
המסחר בתוך המלאח דליל יותר מאשר בסביבותיו, עדיין גרות שם משפחות שדורות ארוכים מחזיקים באותה חנות או דוכן מכירה ועדיין מוכרים את אותה סחורה. בדרך כלל סידקית, תבלינים או אבנים צבעוניות המיועדות לכישוף, ברכות וקללות.
כל מה שקשור בתבלינים ועשבים מיובשים ובאבנים הצבעוניות אוהבים המרוקאים לתרגם לשפת בריאות ומיסטיקה.
כשאני עוברת בסמטאות וקוראת את השמות בשפה העברית, עולות הדמעות בעיניי.
בכלל, הביקור במלאח הוא בכי ארוך ומתמשך.
זכרונות וסיפורי ילדות, שקושרים אותי בהכרח, בעבותות של אהבה, למקום המיוחד הזה.
שם נולדה אימי.
שם היא נישאה לאבי ומשם נסעו לגור בעיר הגדולה – קזאבלאנקה.
שבו נכרך גורלה, גורלו של עמי בזה של העם המרוקאי.
כשאני מסתובבת בסמטאות, אני נזהרת משימוש במצלמה.
לא כל המרוקאים מוכנים ואוהבים לצלם.
בסמטא קטנה נקלענו לתהלוכת נשים שליוותה כלה לחופתה, כולם צהלו ורקדו ניסיתי לגנוב צילום אבל המבט המצמית של בחורה מרוקאית צעירה עם מבט חודר הקפיא אותי ולכן הורדתי את המצלמה במהירות. חששתי.
חלקם מאמינים, שאם תצלם אותם או את סביבתם, תיקח חלק מנשמתם, לכן רוב הצילומים שלי מהירים וגנובים.
אני לא מסוגלת להתאפק כשאני רואה גרם מדרגות או סמטא קטנה ומוזנחת.
מי גר פה לפני עשרות שנים?
איזו משפחה היתה, מה קרה איתה? הרי אין ספק, שגרו פה רק יהודים.
דלתות ברזל חלודות ויפהפיות, שמספרות סיפור שלם על בית שהיה פה, על משפחה, על קהילה
בית הקברות העתיק של המלאח שוב מביא אותי לדמעות.
מאות מאות של קברים לבנים, חלקם הגדול בני מאות שנים, הכתובות נמחקו ואין לדעת מי קבור שם.
חלקה מיוחדת וגדולה במיוחד של ילדים.
גם שם אין שם, סימן או אות מזהה.
חלקה נפרדת לכוהנים, כפי שמחייבת הדת היהודית המחמירה. 
הבכי מתגבר, כשאני מאתרת את קברו של דודי אלברט, אברהם ויצמן .
אני מדליקה נרות לזכרו וחולקת רגשות סוערים ובכי שוטף עם בני המשפחה בארץ.
יחי הוואטסאפ.
הביקור בבית הכנסת היחיד שפעיל שם, מרגש אותי לא שוב.
לפה הגיעה אמא שלי כילדה וכנערה צעירה, החזיקה את הסידור, התפללה ונשקה לספר התורה.
המחשבה הזו גורמת לשטף נוסף של דמעות, שאינו פוסק, עד שאנחנו יוצאים משערי המלחאח.
בית הכנסת קטנה וירוקה ומתוכננת בסגנון המקומי, עם קרמיקה כחולה ומוטיבים מרוקאיים. כזו שהושפעה מצבעי האיסלאם.
ולוחות אבן לזכרם של אנשי הקהילה שנספו.
Mellah
Marrakesh 40000
דפי הווארקה
מול המאלח, מול דאר אל כביר, השוק המקורה של המלאח.
בשוק הקריר מוכרים פירות, ירקות, דגים ובשר.
אבל דוכן אחד תפס את תשומת ליבי ואני מרותקת אליו. זה הדוכן שמכינים דפי ווארקה.ֿ
ווארקה במרוקאית היא נייר והכוונה לעלי הפסטל הדקיקים שמהם מכינים את הפסטייה המרוקאית, שהיא המלכה של המטבח המרוקאי. ממנה גם מכינים את הסיגרים והפסטלים.
אמא תמיד הכינה את הווארקה בעצמה ומילאה בעצמה את הסיגרים והפסטלים. מעולם בימי חיי לא אכלתי סיגר או פאסטל שלא היה של אמא.
מדובר בעבודה קשה ומייגעת שהתוצאה שלה אלוהית ואין שום סיכוי להשוות אותה לזו הקנוייה.
הנה סרטון המדגים איך מכינים את הווארקה במיומנות ובזריזות. סרטון שאני לא מתעייפת לעולם מלהסתכל בו.
והנה המתכון של אמא לפסטייה הנהדרת (כן, עם עלי פילו קנויים) פסטיה מרוקאית של אמא.
וסיגרים מטונה של אמא (עם עלי פילו קנויים) סיגרים מרוקאיים של אמא בטעמים שונים.
קוסקוס אצל עבדו
בדרך לאסווירה, שאלתי את עבדו איפה אני אוכלת קוסקוס טוב, מקומי, כמו שעושים בבית.
עבדו עונה לי בפשטות : אצלי בבית.
עבדו, הוא הנהג שלוקח אותנו משדה התעופה לאסווירה ומחזיר אותנו לאחר כמה ימים.
אנחנו הופכים להיות חברים מהר מאוד ועכשיו הוא מזמין אותנו לאכול קוסקוס אצלו בבית.
וכךֿ, כשאנחנו מצלצלים אליו שיבוא לאסוף אותנו מאסווירה חזרה למרקש הוא אומר:
רד בלאק – שימי לב, מאסווירה אנחנו נוסעים אליי הביתה.
הקוסקוס מוכן ומחכה לכם.
אנחנו מגיעים לשכונה חדשה של בתים נמוכי קומה וגינות קטנות וירוקות.
עבדו גר בבית גדול בן שלוש קומות עם גינה מסביב.
נדמה לי שבמונחים מקומיים, ניתן לקבוע בוודאות שעבדו גר בבית מפואר למדיי.
הרצפה מרוצפת בשיש משובץ, מאובזר ומרוהט בריהוט יקר ובטעם מקומי, והתקרות מצופים בעבודת עץ מורכבת ועדינה.
כשנכנסים לבית מגיעה אשתו של עבדו. היא עוטה מטפחת על ראשה, אך לא רעלה על פניה, ומקדמת אותנו בברכה ובחיוך חם.
גם בנו הגדול נמצא לידה.
הוא נוהג בדיוק כמוה.
אני מתרגשת ומרגישה את זוגי לידי חש כמוני.
עבדו מוביל אותנו לסלון גדול, מרווח ומרופד.
זהו סלון שמיועד רק לאורחים.
אני מכירה את זה, מהסיפורים של אמא על מרוקו.
״דאר משלמנייה״ הם קוראים לזה.
החדר מרופד כולו בשטיחים גדולים, עבים וצבעוניים.ֿ מסביב לחדר ספות גבוהות או נמוכות, גדולות ונוחות.
האורחים מוזמנים להיסב סביבם ולהרגיש בנוח.
כאן יכבדו אותם במאכל ומשקה ויקבלו את פניהם בסבר פנים יפות.
כאן הם מסבים עם המארח לשעות ארוכות של אוכל, שתיה וצחוק.
פה מתקיים אחד היסודות העמוקים ביותר בתרבות האיסלאם בכלל ובמרוקאי בפרט:
הכנסת אורחים.
עבדו מחליף את בגדי הרחוב שלו לג׳לבייה ביתית ומפוארת.
מרגע שהתיישבנו על הספות הכבדות, לא הפסיקו עבדו ובני ביתו לדאוג לנו.
תחילה הובא טס גדול עמוס פירות צבעוניים וטריים והונח בצד.
אני ידעתי – זה הקינוח שלאחר הארוחה.
כך נהגו בבית הוריי.
אחר כך מביא עבדו טס גדול, עליו מונח קנקן חימר וכוסות זכוכית.
מדובר בקנקן חימר גס שלא נצבע ולא צופה בחומר כלשהו. הוא מריח מאפר ויש בו מים קרים וצוננים.
אני יכולה להישבע שאני מרגישה במים את טעמו של עשן גחלים.
עבדו אומר שמשאירים את החימר הגס הזה כדי לקרב את האדם לאדמה. לפשטות.
לאחר שאנו מרווים את צמאוננו מהדרך הארוכה.
עבדו הולך למטבח וחוזר עם טס כסוף גדול, עליו מונחים שני בראדים (קנקני תה מרוקאיים).
שניהם מלאים בתה לוהט, ענברי ומתוק.
האחד עם נענע נהדרת ומעלפת חושים ובשני זעתר טרי.
שניהם נפלאים.
גם תערובת התה הוא תערובת עלים מיובשת וכתושה.
עבדו עומד מעלינו, וברצינות גמורה מגביה את הבראד על מנת למלא את כוסות הזכוכית בנוזל המהביל.
למרות שהתה נמזג מלמעלה ובמרחק גדול יחסית מהכוס, עבדו אינו מאבד אף טיפה.
זו המומחיות של הגברים ועל זה גאוותם – מזיגת התה מלמעלה ובלי שהותזה טיפה אחת מהם.
בזמן שאנחנו לוגמים מהנוזל המהביל, אנחנו מנהלים שיחת חולין נעימה ואני מנצלת את ההזדמנות לשאול את עבדו שאלות שונות בקשר לתרבות המרוקאית, לאיסלאם ולעיר מרקש.
עבדו הוא איש נעים הליכות, מוסלמי אדוק עם תפיסות עולם הומאניות.
וזה כל כך יפה בעיניי: הגישה הפשוטה הזו, שקודם כל מכבדים אותך בשל היותך אדם ואדם בלבד.
לאחר טכס התה והלגימות הממושכות וקולניות של עבדו (חובה להרעיש כשלוגמים את התה).
עבדו ניגש למטבח וחוזר עם שני טג׳ינים ענקיים של קוסקוס.
קוסקוס אחד עם שבעה ירקות ונתחי בשר.
וקוסקוס שני, מרקסי (מלשון מרקש) שיש בו בשר, המון בצל מטוגן ופירות יבשים מתקתקים.
בכל הזמן הזה אשתו של עבדו ובנו אינם מגיעים לסלון ואינם מצטרפים אלינו אף לא לרגע. גם לא לארוחה.
ככה זה.
בסוף הארוחה, כשהטג׳ינים מפונים, לוקח עבדו את מגש הפירות ובסכין חדה הוא קולף לנו קלמנטינות ומגיש לנו, קולף תפוחים ואגסים, ומגיש שוב, בפינוק ובכבוד מיוחד השמור לאורחים.
אנחנו נפרדים לשלום מאישתו ובנו של עבדו והוא מסיע אותנו לבית המלון בעיר.
ליד בית המלון אנחנו נפרדים בחיבוק עז מעבדו ושומרים את כרטיס הביקור שלו לפעם הבאה.
נפרדים ממרקש
את הערב האחרון שלנו במרקש אנחנו מחליטים לבלות באחד ממלונות היוקרה הידועים ביותר במרקש ובעולם כולו.
מקום שהוא מקום שהייה ובילוי של עשירי עולם, אבל בעיקר בשל ארכיטקטורה יפהפיה וגנים יפים במיוחד.
מלון ה-לה ממוניה.
וזה עוד דבר יפה בתרבות המרוקאית, הטולרנטית כל כך: אלכוהול נמזג ונמכר בכל מקום, גם בבתי המלון.
אלא, שבסופרים וחנויות, מפרידים את מחלקת המשקאות החריפים, למחלקה יש קופה נפרדת ויציאה נפרדת.
כך מאזנים בין זכויותיהם של מי שצורכים אלכוהול אל מול אלו, שרגשותיהם עלולים להיפגע.
מקסים.
הגנים של לה ממוניה מטופחים ויפהפיים.
גן עדן בתוך מרקש.
להתראות מרקש. ֿ
נעמת לנו.
עוד נשוב.
אני נשבעת. 
La Mamounia
Avenue Bab Jdid، Marrakech 40040, Morocco
