אם תעלה על קו 74 שיוצא מהתחנה המרכזית בפתח תקווה, או בתחנה ממרכז העיר מול בנק הפועלים ותמשיך איתו עד התחנה האחרונה, תגיע לשכונת עמישב או כשמה היום הדר גנים. כבר בצומת סירקין, כשהאוטובוס ממשיך ישר בצומת, תוכל להתרשם משורות האקליפטוסים הגבוהים, הנטועים משני צידיו של הכביש לכל אורכו. הם עומדים שם כבר עשרות שנים והם גבוהים וחזקים, גזעם עבה וסדוק, צמרותיהם שחים אלו מול אלו כמעט נוגעים זה בזה, עד שנדמה לך שאתה עובר מתחת לקשת צפופה של עלווה ירוקה.
אל שורת העצים הללו היא התגעגעה שוב ושוב כשחזרה הביתה, לאחר היעדרות קצרה או ארוכה. גם אחרי שעזבה את השכונה.
ושם בין העצים הכהים, הירוקים והשחוחים מחנה צבאי שהיא זוכרת היטב מפרוץ מלחמת יום הכיפורים, עת שכניה והוריה – והיא נשרכת אחריהם – מחלקים בהתרגשות ובאהבה גדולה, לחיילים העייפים והרעבים, מגשים של אוכל, קוסקוס ועופות וקנקנים מהבילים של תה חם ומתוק שניחוח הנענע המשכר בא אל זיכרונה עד היום.
הילדים התרוצצו בין החיילים המאובקים שישבו על הקרקע וחילקו להם מעוגיות החג. עוגיות שקדים נימוחות, עוגיות קרמליות, עוגיות קוקוס ובוטנים, ושוקולד ובמילוי רחת לוקום וריבות שונות, כולן נרקחו בבית על ידי עקרות בית חרוצות ועקשניות, טובלות בענן מאובק ואוורירי של אבקת סוכר.
כשחוצה האוטובוס את הצומת ונוסע לאורך הכביש מזרחה מעמיק אל שדירת העצים הזקנים היא מתחילה להתרגש. בגיל 14 הם עזבו את השכונה ועברו לגור במרכז העיר. שנים רבות אחר כך, לפחות פעם אחת בשנה, היא תיסע בדרך האהובה הזו כדי להשתתף באזכרה של ביתה של חברתה מילדות, שנהרגה בתאונת דרכים והיא רק בת שבע.
לנצח בת שבע.
שם בצומת סירקין, לפני שצצו מגדלי בתים גבוהים ונסללו כבישים ומעקות, הם טיפסו כילדים על הגבעות המלאכותיות של עפר חמרה אדום ומאובק, שפינה קבלן פיקח וזריז. הם היו מתגלצ'ים בחדווה וצחוק וחוזרים הביתה כשכיסיהם מלאים באבקה האדומה, הנעליים והגרביים מלוכלכות והלב גואה מאושר ושמחה. שמחה פשוטה של ילדים שיצאו לשחק בערימות של חול.
בימות הקיץ החמים ועם מקל גדול, הם היכו בשיחי הסברס הגבוהים והקוצניים, מריעים לכל סברס שהצליחו להעיף בהינף מקל, קולפים אותו בסכין כהה, קוציו חודרים עמוק לבשר והם יישארו שם ימים ארוכים, מכאיבים ועדות להרפתקאה, אבל הם לא מוותרים, עד שמגיעים לליבו המתוק, הקריר, משיב הנפש של הסברס.
כולנו מהגרים היינו
השכונה היא שכונת מהגרים יהודים מארצות ערב. בעיקר משפחות שעלו ממרוקו, פרס,עיראק ותימן. היא זוכרת משפחה אשכנזית אחת שגרה מולם. אישה בלונדינית שהיתה תולה כביסה כשהיא לבושה בחזיה בלבד והיא מאזינה למוסיקה קלאסית בקולי קולות. כולם ליחשו על האישה החצופה הזאת שצבע שערה אינו טבעי והיא מעזה לתלות כביסה עירומה לגמרי אבל לאישה – וגם לה – לא היה אכפת. בין חרכי המעקה מבטון הציצה אליה שוב ושוב, נפעמת מאומץ ליבה לעשות את מה שהיא רוצה למרות לחישותיהן הארסיות של שכניה.
בשכונה הפרסית, בבתים חד קומתיים שחצרות קטנות הקיפו אותם, תחת סוכות גפנים, היו מסבות המשפחות בשעות הערב החמות, מדברות וצוחקות. בחצרותיהם גדלו עצי שזיף ושיחי ענבים ירוקים שהיא וחבריה לעת ערב, היו מתגנבים ושולחים ידיים ארוכות מעבר לגדר, תוחבים לפיהם שזיפים ירוקים, בוסריים וחמוצים או תולשים אשכולות עסיסיים ובשלים של ענבים, מתוקים כדבש, שעצם גניבתם המתיקה אותם שבעתיים, תולשים ובורחים מהר בצחוק כבוש.
החבורה הזו לא התערבבה עם משפחות אחרות או עדות אחרות והתנהלה כמו שבט סגור.
הם דיברו ביניהם רק בשפה הפרסית וגם הילדים בבית הספר עשו כן, סיבה טובה דייה לסנוט בהם על כך. אצלה במשפחה, שמחו ההורים לדבר בעיקר בשפה העברית, ורק כשמאמא אסתר או סבא אברהם הגיעו לביקור היו הילדים מקשיבים לדברים בערבית ועונים להם בעברית.
שני הצדדים הטיבו להבין זו את זה.
לתימנים היתה נציגות שקטה ודלה יחסית והם התערבבו בעיקר בין כל חלקי השכונה. היא זוכרת את יעל ואת חגי שלמדו איתה בכיתה. אביו של חגי נהרג באחת המלחמות וכשהתכנסו לכנס מחזור לקראת שנת החמישים שלהם, חגי נפקד. נודע לה שהוא התאבד לפני כמה שנים.
בחלק המערבי המרוחק ממרכז השכונה, ליד המועדון, בצריפים ישנים שסביבם חלקות אדמה קטנות הצטופפו בני משפחות העירקיים. ילדי העיראקים הלכו בעיקר לבית הספר היסודי "המתמיד" שהיה בית ספר חילוני, בעוד שהמרוקאים והפרסים שלחו את ילדיהם לבית הספר "מורשה. בית ספר שחינך את הילדים ברוח מסורת ודת.
המועדון היה מקום מפגשם של צעירי השכונה, אלה שהאזינו לביטלס, לטום ג׳ונס ולמוסיקה מערבית, רוקדים בחשיכה לאור נרות ריחניים, מכנסיהם מתרחבים, חולצות צבעוניות קשורות למותניהם וכולם אור ואהבה.
ופרחים.
באזור השכונה המרוקאית בלט ריבוי בתי הכנסת ומספר המתכנסים בו. לעת ערב היו מתקבצות חבורות נשים על הספסלים בשכונה ומפטפטות ביניהן בשפה המרוקאית, מחליפות מתכונים וחוויות ומידי פעם זועקות לילד זה או אחר, להתרחק מהכביש או לעלות הביתה להביא בקבוק מים קרים. בחגים היו מגיעות הנשים לספרית לעשות את שיערן ולא היה זה מראה משונה לראות אישה עם גלגלי שיער או צבע חוצה את הכביש לבדוק אם התבשיל בתנורה הושלם. מחלק זה של השכונה בקעה כל שבת תפילת השבת בסלסולים ושירה ולעיתים זעקות יגון ובכי.
בערב תשעה באב, עמדו נשים מחוץ לבית הכנסת במעגל גדול, לבושות שחורים וקוננו על חורבן בית המקדש, בניגון מונוטוני ובתנועות גוף קצובות ומותאמות, כשחלקן שורטות את לחייהן עד זוב דם.
הוריה סלדו מהמעשה ואביה כינה אותו "מעשה גויים".
בחגים צבאו על דלתות בתי הכנסת המוני אדם, נשים גברים וילדים, לבושים במיטב המחלצות וממתינים בחוץ בשיח ושחוק, עד שתסתיים התפילה.
בימים הנוראים – בערב יום כיפור ובצאתו, גדלה קבוצת האנשים שהתגודדה מול בית הכנסת וכולם עמדו בשקט וביראה, מתרגשים ודומעים לשמע המילים "אל נורא עלילה, המצא לנו מחילה״, שהיא תפילת הנעילה הנועלת וחותמת את היום הנורא הזה, שהוא כולו יום של בקשה ותחנונים וקריאתם בוקעת לשמים. אבא שלה, שניחן בקול חם ועדין שר את תפילת הנעילה בניגון מתוק ומרגש, אותו הביא מבית אבא ועליו שמר.
המשפחות בשכונה התקבצו ודבקו זו בזו, בעיקר על פי מוצאם.
כך נוצרו איים אתניים קטנים בשכונה אחת גדולה, שאילצה את כולם להתערבב ביניהם בעיקר בימי העצמאות, במלחמות ובאסונות. למשל בטקס המרגש והמדמיע שנערך בגן הגדול לזכר אלי כהן שנתלה בסוריה.
השכנים שלנו
המשפחה שלה גרה בבניין הארוך ביותר בכניסה לשכונה. בניין בן 8 כניסות 4 קומות ו-8 דירות בכל כניסה. הם גרו בכניסה הראשונה בקומה הרביעית הקיצונית.
יחסי השכנות היו מצוינים.
לידם גרה משפחה פרסית שקטה ועדינה, שמהם שאלו כוס סוכר או חבילת קמח, אותם מיהרה אמה להחזיר כבר למחרת היום ביחד עם צלחת עוגיות שאפתה תדיר.
השכנים שמתחתם היו זוג מבוגר שילדיו כבר נישאו זה מכבר ועל פניהם עצב תמידי. פעם שמעה את אביה לוחש בשקט לאמה שמאז שביתם עובדת במקצוע הזה, ירד על הוריה אבל כבד.
בקומה הראשונה ואצל משפחה טוניסאית כשאם המשפחה, מרגושה, אישה גדולה ושמנה חמת לב וטובה, היו מסתתרים מההפצצות בימי המלחמה. ליד מרגושה גרה משפחה מרוקאית יפה שהקרינה מלכותיות ועידון אירופאי, הם דיברו ביניהם רק בצרפתית. בנם הבכור הושלך לכלא בשל עסקאות סמים.
אצל השכנים בקומה השלישית לצד הזוג העצוב, החזיקה המשפחה בספר הגבורה על אלי כהן, ספר מעוטר בצילומים בשחור לבן של גבר עם שפם, פניו רזות ועיניו מחייכות.
כל שבוע ביום חמישי ולפני שבת, היו יוצאים ביחד לרחוץ את חדר המדרגות כשהיא ואמה שופכים דליים גדולים של מים וסבון, שזרמו בקול שאון מהקומה הרביעית עד לקומת הכניסה. כל קומה שלחה נציג משלה, מצויד במגב וסמרטוט וכולם יחדיו שוטפים את חדר המדרגות מעיפים את המים לכל עבר בצחוק וצהלות שמחה.
בפורים היתה אמה מכינה משלוחי מנות לשכנים: צלחות עטופות בנייר צבעוני מלאות במאפי ידיה.
בימים שתלתה אמה כביסה, היתה רצה במורד המדרגות במצוותה, נוקשת על דלתם של השכנים בקומה שלישית, השניה והראשונה ומודיעה להם בנימוס ש"אמא תולה עכשיו כביסה מטפטפת והיא מבקשת שתורידו את הכביסה שלכם שלא תירטב". גם כששיחקה עם אחיה ואחיותיה בבית הקטן, הקפידו הוריה שלא ירעישו מידי, שלא יפריעו לשכנים. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך" היה אביה משנן בפניהם והיא נשאה ונושאת את המשפט הזה ואת משמעותו כצידה לדרך וכדרך חיים.
מול הבניין היתה גינה ציבורית בצורת אליפסה גדולה, בתוכה היו ספסלים ועצים ושם בילתה חלק ניכר מימות הקיץ. מצידו השמאלי של הבניין היה צריף תכלכל של אחד מכלוף שהיה גבר יפה תואר, שיערו בלונדיני ועיניו כחולות.
בצריף הזה היה מכלוף מכין פלאפל נפלא וסמבוסק שחום מטוגן ומתפצח, חצי סהר ענק שטוגן בשמן עמוק, על פניו בועות קטנות ומפצפצות שנלכדו בשמן הרותח ונשמרו פריכות, תוכו מילוי עדין של חומוס טחון עתיר בכמון.
מהמשפחה היפה שלו תיבחר אחר כך ביתו הבכירה למלכת היופי של העיר פתח תקווה וכל השכונה תהא גאה בה.
אחר כך היא תתחתן, תתגרש, תחזור בתשובה ומכלוף ייהרג בתאונת דרכים, כשירכב על אופניו בשעות הלילה המאוחרות, כשהוא חוזר עייף מחנותו.
המשפחה לא תתאושש לעולם מאסון זה.
ההבדלה ודמי כיס שבועיים
בכל מוצאי שבת, חיכו היא ואחיה בצפייה דרוכה לבואו של אביה מבית הכנסת. הוא ייכנס בחיוך הביתה נושא בידיו ענפי הדס ארוכים או נענע משכרת בריחה ויאחל לבני ביתו "שבוע טוב ומזל טוב", אחר כך ייגש לשולחן הגדול, עליו כבר מונחים ספל הקידוש ולידו בקבוק היין ונר. הוא יברך על היין את ברכת "בורא פרי הגפן", יטבול את אצבעו וינקד את טיפות היין סביב שני עפעפיו, על המצח ובעצם הבולטת שבאחורי צווארו, כי ממנה יחייה אותנו המשיח בעת תחיית המתים, ומריחת היין עליה ועל העפעפיים והמצח מאירה את עינינו לחזות בתחיית המתים ולהשתוקק לה. אחר כך יפרוץ בצחוק וכולם יצחקו אחריו, כי אם תצחק בצאת השבת, תצחק בכל השבוע. כשכולם מחייכים סביבו הוא יישא למעלה את ענפי ההדס בברכת "בורא מיני בשמים" יריח ממנו בקולות הנאה ויגיש לכל הנוכחים, לעשות אף כן. ולבסוף ידליק את הנר, יקרב את ידיו אל הנר, יביט באש המשתקפת בציפורני הידיים ויברך את ברכת "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים ובין יום שביעי לששת ימי המעשה".
רק לאחר שסיים את טכס ההבדלה ובירך את כולם שוב "בשבוע טוב ומזל טוב" הוא יביט מחייך אל ילדיו, יודע היטב את צפונות ליבם. ייגש לחדרו ומהמגירה השלישית בארון העץ, הוא ישלוף את הארנק הקטן והמרופט בצבע בג', זה שמיועד למטבעות בלבד, יפתח את הרוכסן הארוך שזנב עור קטן משתלשל ממנו, והם מחכים בחוסר סבלנות. הוא יוציא את המטבעות, יתמהמה בהוצאתן כשהוא מכמין חיוך, יספור את המטבעות אחת ועוד אחת ויניח אותן בידיהן הקטנות והמשתוקקות -את דמי הכיס השבועיים. בקריאות צהלה הם יטוסו במורד המדרגות לצריף של מכלוף להתענג על מנת פלפל מטוגנת וחמה, או סמבוסק אותו ימלאו בטחינה, אולי נקניקיה עם חרדל? או יעמדו מתלבטים: פלאפל או סרט?
כחמישים צעדים מהצריף של מכלוף עומד "קולנוע מאור". זהו בית הקולנוע השכונתי. שם התגלו להם עולמות חדשים. על המסך הענק הם משתאים לראות נופים זרים של מדינה אחת שנקראת טקסס. ושם במרחבי המדבר והערבה העצומים רוכב לו האקדוחן העשוי ללא חת, מחפש אחר השודדים או מתאהב בנערה צהובת שיער צחקנית וחצופה. סרטים הודיים מלאי שירה וריקודים וצבעוניות מסחררת. סרטים טורקים מלאי רגש וספורים סוחטי דמעות וסרטים אירניים שסיפרו אותו דבר אבל בשפה שונה. מתקנאים היו בילדים הפרסים בשכונה, שמבינים את השפה גם ללא תרגום ועליה גאוותם. יותר מאוחר הם יצפו גם בסרטים ישראליים, יבכו עם סלומוניקו טוב הלב ועם שרית האם האומללה וגיבורי חסמבה יקבלו סופסוף פנים וגוף.
מול בית הקולנוע היה ממוקם בניין מגורים קטן בן 4 קומות, מי שידו לא היתה משגת לקנות כרטיס לקולנוע, טיפס עד הקומה הרביעית ובחדר המדרגות שפנה לקולנוע ובקירותיו חרכים קטנים, משם אפשר היה לצפות בחלק מהמסך ולהנות מהסרט, בעיקר מהעובדה שלא שולם עליו.
לצידו הצפוני של בית הקולנוע היה צמוד קיוסק קטן שם עמדו לראשונה, על טיבה של נקניקייה בלחמניה. פרידה שפרצופה חמוץ והיא עושה את עבודתה כמי שכפאה שד, מוציאה את הנקניקיה במקלחיים מתוך סיר שקוף מעלה אדים, נקניקייה חוורת ודקה שנתחבת ללחמניה מקומטת עם כרוב כבוש ומעליה היא משרטטת שובל ארוך וצר של חרדל חמצמץ וטעים. שנים אחר כך כשתחזור לקיוסק שוב ושוב, תציץ בפרידה ותראה איך השנים חרצו קמטים בפניה והשיבה זרקה בשערה, והיא עדיין עומדת שם, חמוצת פנים, כפואת שד ומוכרת נקניקיות ודברים אחרים המתחזים לאוכל, עד שהגיע קבלן פיקח אחד, שזיהה את הפוטנציאל, רכש את בית הקולנוע המתפורר והקים במקומו בניין מגורים גדול.
בקצהו השני של הבניין בו גרו, מצידו הימני עומד צריף קטן של אדון תורג'מן. איש גדול ואדום פנים שישב על הכיסא כל היום ומכר דברי מתיקה לילדים. שם קנתה בדמי הכיס את הליקריש השחור המגולגל, ממתק האהוב עליה עד היום. היא זוכרת איך פערה עיניה בתדהמה, כשראתה אותו בפעם הראשונה עומד על רגליו – והולך. והיא היתה בטוחה לגמרי שהוא חי וישן על הכסא בצריף.
מעולם לא עלה על דעתה שיש לו גם רגליים.
אוכל רחוב בשכונה
בימות הקיץ החמים, תתגלגל ברחובות השכונה, עגלה עם סוסים, כשהיא גוררת אחריה מטען של אבטיחים גדולים אדומים ומתוקים. אביה יקנה 10 אבטיחים בכל פעם, אותם יאכסנו, על הרצפה הקרירה, מתחת למיטתם והם ישיבו את נפשם בקיץ החם בעידן בו לא היו מזגנים והחום הכבד היה בעצם אושר אחד גדול.
בחורף, יבוא איש קטן, שחום וצנום שאת שמו שכחה והוא רכוב על תלת אופן תכול. הוא יעצור ויפתח את שתי הדלתות הזעירות מאחור יכריז בקולי קולות "צ'י-רק, צ'י-רק, בואו בואו לצ'ירק" ויחשוף גבעות קטנות של צ'ירק. הצ'ירק הוא ממתק בצק מגולגל כספירלה מטוגן בשמן עמוק וטובל כולו בסירופ מתוק וסמיך, אותו ניתן לאכול כשהוא תחוב בתוך לחמניה מתוקה או סתם כך, באצבעות שמנוניות, דביקות ומתוקות. את שבריו של הצ'ירק אפשר היה לקנות בקונוס נייר קטן ושמנוני במחיר מציאה של 5 אגורות בלבד.
לידו, תעבור מעת לעת, עגלת התירסים החמים שבטבורה סיר מהביל ומתחתיה אש ולהבות ואחריה עגלת מוכר הפול, שמזג אותו לתוך כוסות פלסטיק אפורות נמוכות ,שהן צרות בבסיסן ומתרחבות לקראת שפתן, ופסים רחבים מעטרים את פניהן לאורך. על הפול ומיציו, לוהטים וחמצמצים, הוא מפזר חופן הגון של כמון. תחילה אתה שולח אצבעות מהססות לנוזל הרותח, ולמרות חומו הרב אתה ממהר ושולה במהירות פול אחד שמן, חום ורך. קודם אתה קורע בשיניך את חלקה העליון של הקליפה העבה-הגסה ופוער חריץ לרוחבו, אחר כך אתה דוחף אצבע ואגודל בתחתיתו של הפול ולוחץ על הקליפה, מכריח את בשר הפול לעלות למעלה, להידחף ולפרוץ את החריץ שמתרחב, היישר אל תוך פיך המשתוקק, רך נימוח וטעים. רק כשייגמרו הפולים, אתה לוגם את המרק החם המלוח-חמוץ, שותה את כולו עד תום ולא מותיר אפילו טיפה אחת.
היא משוטטת בדמיונה ורואה את שורת החנויות ליד תורג'מן. בקצה אחד חנות המכולת של גורז'י, עולה מעיראק, אדם רזה, שקט ועדין עם שפם אפור, שהקפיד להגיע לחנות מידי יום בחולצה מכופתרת ועניבה. אליו היתה נשלחת לא פעם במצוות אביה, מגישה לו יד קטנה ובתוכה מטבעות מדקלמת את מילותיו "אבא אמר שטעית בעודף, זה שלך". והוא מתבונן בה ואומר בשקט "אלוהים יברך אותו". לידו היתה חנות מכולת אחרת שאליה כמעט ולא נכנסו קונים, צמודה לה חנות ירקות ובקצה השני, בסוף שורת החנויות, בית קפה בו שיחקו גברים בקלפים ושש בש, בעיקר גברים עיראקיים שהימרו על קוביות כל יום וכל היום, גם בשבת. כדי לקנות את עיתון ה"השער" לאמה בכל יום שישי, נאלצה להתקרב לבית הקפה, שהיה מוקצה מחמת מיאוס, לרכוש את העיתון במהירות ואז להזדרז ולרוץ משם הביתה.
ליד תורג׳מן נטוע ועומד מפואר ומתכתי הטלפון הציבורי החבוט. אפשר היה לראות את תושבי השכונה בכל שעות היום והערב, ניגשים אליו כל איש בתורו והם צועקים לתוך הפומית, בשמחה, בעצב, בגעגוע ועל פניו הקרות והמתכתיות חרוטים סימנים.
של מי?
היא לא תדע לעולם.
