הא לאלאלה מימונה….
בואו, התקרבו, עוד קצת
בואו לקרוא מה היא המימונה. באמת.
המימונה אצל אמא תמיד היתה מיוחדת.
כמוה.
לאמא היה מוניטין של בשלנית מעולה ואופה בחסד.
את כל העוגות והעוגיות המרוקאיות לכל החגיגות, החתונות והחינות של המשפחה אמא הכינה בעצמה.
לבד.
בלילה, כשכולנו נרדמנו ואחרי שסיימה את כל עבודות הבית, היתה מתפנה לשקט של הלילה, מגלגלת, צובטת, מרדדת, מקשטת ואופה.
כל עוגיה דמתה לאחותה, אם לא – היא פירקה והתחילה מחדש.
איך נולדה כזו ייקית במרוקו?
כך גם היה בסריגה ובתפירה:
עקום? פורמים ומתחילים שוב.
תמיד בסבבה, בחיוך.
בקטנה.
בקטנה עליה.
אז מה הפלא שגם המימונות שלה היו כך? מושלמות. מדוייקות, שמחות ומשמחות.
ותמיד תמיד הומות אורחים.
אמא אהבה אורחים, אהבה אנשים, ואנשים אהבו אותה.
כי איך אפשר שלא לאהוב בחזרה אדם עם נתינה אינסופית, שעיניו נוצצות בשמחה תמידיתֿ, בשלווה ובאהבה גדולה לכולם ולעולם?
המימונה
בערב המימונה כולנו לבושים קפטנים צבעוניים ויפים, מוסיקה מרוקאית מתנגנת ברקע, שמחה ומשמחת.
מיד עם צאת החג, אבא רץ למכולת, שתיפתח במיוחד בערב הזה, כדי להביא שמרים וקמח ראשון שלאחר הפסח.
עוד מעט, רק עוד מעט נטעם מהחמץ הראשון.
מילדות, את החמץ הראשון שלאחר התנזרות של שבוע, נאכל רק בבית. רק של אמא.
את המופלטה הראשונה בערב המימונה, ואם לאו, אז לחמניות חמות וטריות שיאפו מיד השכם בבוקר שלמחרת.
מן מסורת כזו, חמץ ראשון לא אוכלים בחוץ.
את המופלטה היא מטגנת בשתי מחבתות מקבילות, כשהיא מזמזמת ושרה, לאט לאט גובהות ערימות המופלטה, עוד אחת דקיקה וצרובה מהחום ועוד אחת, נערמות להן בערימות גבוהות, לוהטות ורכות, מוכנות לקבל לתוכן דבש וחמאה.
מהבילות ונפלאות.
הדלת פתוחה לרווחה וכל דיכפין ייתי ויאכל.
לכולם.
וכולם באו.
אוף, כעסתי פעם. יש פה אנשים שאת בקושי מכירה.
והיא מביטה בי, עיניה הירוקות זוהרות בחיוך ועונה: ככה זה מימונה, מקבלים את כ-ו-ל-ם.
מנהגי המימונה ומאכליה
בערב המימונה עוברים אנשי הקהילה, מבית לבית, מברכים את יושביהם ב”תרבחו ותיסעדו”, מתכבדים מהשולחנות העמוסים וממשיכים לבית הבא.
מעגלים מעגלים של מברכים.
מעגלים של ברכות.
זו המסורת.
השולחן כורע תחת סמלי החג:
דג גדול ויפה מעל ערימת פולים וירק אביבי – סמל לשפע.
חרוט סוכר ענק, שהביאו ממרוקו לפני שנים והוא מוצב במרכז השולחן – סמל למתיקות השנה החדשה.
קערות ז’אבן-נוגט לבן, בתוכו הטביעה בסדר מופתי וסמטרי, שקדים שחומים ושלמים – סמל לברכה והצלחה.
צלחת מלאה בקמח חדש, בתוכו הטמינה את כל תכשיטי הזהב שלה ומטבעות כסף – סמל וסגולה לפרנסה טובה.
במגשים עגולים, כסופים וכבדים, שהביאה ממרוקו, היא מעמיסה עוגיות מכל הסוגים, בצבעים עזים ובטעמים נפלאים:
עוגיות קוקוס ומרנג, עוגיות אגוזים מוזלפות, כדורים של אגוזי לוז גרוסים.
עוגיות בוטנים שהתבקעו בתנור ומאובקות באבקת סוכר.
עוגיות שקדים טחונים, נחות בעדינות בבתי נייר מסולסלים ועליהם פיזרה סוכריות צבעוניות או שוקולד.
כדורי מרציפן שהכינה בעצמה והם זוהרים בצבעי ירוק, ורוד, צהוב ושנהב, כולם חבוקים בפירות יבשים: אגוזי מלך, משמשים, תמרים, תאנים ושזיפים.
מרציפן שעמלה עליו שעות ארוכות וממנו היא קורצת באומנות ובדייקנות צורות שונות:
פירות וירקות, סהרונים וכדורים קטנים, חורצת כל אחד מהם סימנים, נקודות ופסים, בקצה הסכין הקטנה והחדה שליוותה אותה תמיד.
אגסים ירקרקים, בננות צהובות, תפוזונים כתומים תותים אדומים אותם ניקדה בטיפות שוקולד.
חצילים סגולים שהצמידה לצווארם עלי מרציפן ירוקים ומחורצים.
גזרים ארוכים וכתומים עם כרבולת ירקרקה.
הכל מעשה ידיה להתפאר.
את כולם, טבלה, בוהקים ודביקים, בסירופ סוכר מבושם במי וורדים.
מבעוד מעוד ובסירי הפסח שלה היא רקחה ריבות:
- מקליפות עבות של אשכולית ותפוז, שהתבשלו שעות, על להבה קטנה, עד שהן עכשיו רכות. האשכוליות בענבר חוור ומהפנט והתפוזים בענבר כהה ועמוק.
- מחצילונים קטנים, שהשאירה עליהם את העוקץ והם עכשיו בצבע סגול עמוק, רכים ומתוקים.
- מקליפות אבטיחים ששמרה עוד מהקיץ הקודם, מהן הכינה ריבה והיא פלחים פלחים.
- מעגבניות שרי קטנות שמשכשכות בחמדה ובעצלות בנוזל הזהוב שלהן.
- מגזרים ננסיים מבהיקים שנצצו ושמרו על צבעם הכתום והעז.
- מסלק ארגמני ומוצק, שתחת ידיה המיומנות ההפך לריבה כנועה, נגיסה ומתקתקה.
- וריבת צימוקים ואגוזי מלך שבישלה שעות מצימוקי חברון, שאותם גילענה במו ידיה. צימוק צימוק כי הכי טוב צימוקי חברון*
נאמנה לעצמה ולמה שהאמינה בו .
תעשה מושלם – או אל תעשה בכלל.
ובמרכז השולחן : גבעות של מופלטה.
ריחנית ומפתה. פיתות דקיקות ועדינות, מרוחות בתועפות חמאה ומקבלות אליהן את הדבש הניגר, הזהוב, שהוא המתיקות של השנה שתבוא עלינו.
בטס מוכסף וגדול היא מניחה את הבראד הכסוף והגדול שסחבה כל הדרך ממרוקו, אותו קנקן תה, ששום בית מרוקאי אינו שלם בלעדיו, בתוכו רותח הנוזל החם, הענברי, שהוא מתוק וריחו משכר, מסחרר, מתועפות הנענע שבו.
התה המרוקאי.
שם, במרוקו
במהלך כל שבעת ימי החג, גזרו על עצמם היהודים נתק מהעולם החיצוני.
התכנסו בתוך עצמם במאלח (הגטו היהודי), וחגגו את שבעת ימי החג ובא האביב עם המשפחה והחברים בלבד.
הם לא יצאו לעבודה.
לא פגשו את ידידיהם המוסלמים.
ולא סחרו עימם.
הנתק שגזרו על עצמם היה הכרחי כדי להימנע מהחמץ, לשמר את קדושת החג וכשרותו.
אבל לאחר מכן, בערב המימונה ומיד עם צאת החג, הם ימהרו להשיב לחיקם את חבריהם לעוד שנה של חברות ושכנות טובה.
באותו ערב של המימונה, ועוד טרם צאת החג, שם במרוקו, הם מילאו טסי נחושת גדולים במיני בשר, דגים, עוגות ועוגיות ושלחו אותם לחבריהם המוסלמים, כמו אומרים: “הנה שבנו אליכם”.
וחבריהם המוסלמים, ברגישות ובקבלה נפלאה, שהתגבשה במשך מאות שנים, ימתינו עד צאת החג וישיבו להם כדי חימר עם לבן קר, חמאה שמנה וצהובה, תמרים, אגוזים ופירות.
חג מימונה שמח.
לצערי חוללה המימונה ונפלה בת ערובה בידי שרלטנים ורודפי שררה, בכך הפכה לשם נרדף לניצול של פוליטיקאים חסרי בושה ובני עדה מתקרנפים.
* צימוקי חברון הם צימוקים שחורים עם גרעינים, מתוקים מאוד.
