חבל ברטאני
אני מתרגשת להגיע לברטאני. חצי האי ברטאני.
זו הפעם הראשונה שלי בחבל ארץ זו.
קראתי שהוא פראי, שזור בעיירות קטנות ומקסימות, ביצות, צוקים גבוהים וחופי ים ארוכים ותכולים.
זה חבל ארץ ענקי ואנחנו נדגום לצערי רק חלק קטנטן ממנו.
לפה הגיעו הקלטים מבריטניה, שקרובה ונמצאת ממש ממול, מביאים איתם ארכיטקטורה, אמנות, וויסקי מקומי ושיכר תפוחים.
הסיידר.
אבל לא פחות מזה, שמעתי על המטבח הנפלא שלו ואני בדרך לגלות אותו.
דינאן Dinan
לילה, גשום, המגבים רצים על זגוגית הרכב, שמאל ימין שמאל ימין ונדמה שאינם עומדים בקצב הטיפות הכבדות, שניתכות ללא הרף.
הוייז, ידידנו הנאמן, מוביל אותנו לכביש גישה למלון, שחסום בזרוע ברזל כבדה.
אין כניסה למדרחוב, שממש בקצהו, מצד ימין, מצוי מלון הדירות שלנו.
הוייז לא מודע למחסום הזה.
גם בחושך היורד אפשר לראות שהאזור כולו עוצר נשימה ביופיו. 
אנחנו מנסים להערים עליו: משנים, מחזירים, מסתובבים, אבל הוא בשלו, בפעם השלישית – מוביל אותנו שוב לזרוע הברזל העוינת.
השביל החסום שלפנינו בוהק מטיפות הגשם החזקות, שיורדות במהירות וללא הרף על האבנים העתיקות, שמרצפות את העיר העתיקה של דינאן.
המראה מרהיב.
ברוח החזקה ובין טיפות הגשם הכבדות אני מצליחה להבחין בבניין התיאטרון שבמרכז העיירה ומול המלון.
בסופו של דבר הגענו.
קלודין, שיוצאת מהמלון החמים עם מטריה ביד, עוזרת לנו להגיע לחניון ומובילה אותנו בבטחה ללובי הקטן, הביתי והמחומם.
המלון שלנו הוא בניין עתיק מהמאה ה-18 שהוסב למלון דירות יפהפה.
Bonsoir Dinan
עכשיו מכניסים את המזוודות שלנו לעגלת יד מקרקשת ומובילים אותנו בתוך סמטאות העיר העתיקה, הגשומה והקסומה של דינאן, עד לדירונת המקסימה ששכרנו.
פה יהיה בסיס האם שלנו לארבעת הימים הקרובים.
Hôtel Arvor Dinan, 5 Rue Auguste Pavie, 22100 Dinan
בבוקר אני כבר חסרת סבלנות לצאת ולגלות את דינאן ונפלאותיה.
דינאן היא עיירה מימי הביניים והמרכז העתיק שלה קטן, הרחובות צרים ולעיתים תלולים.
הסימטאות מרוצפות באבנים עתיקות, אפורות וחלקלקות והבתים משובצים בקורות עץ צבעוניות.
כך גם בתי הקפה, המסעדות וקרפריות. מעל העיר הזו נסוכה שלווה ונינוחות.
כנראה שהגענו בזמן טוב, כי קראתי איפהשהוא על זוג שהגיע בסופ״ש, לעיירה צפופה וסואנת וחזר על עקבותיו לאחר שלא מצא מקום חניה. לאקי us.
איזו שימת לב לפרטים.
בפינות הבניין מחוטבות בובות אבן, שהשתמרו מאות שנים אותן מקפידים לצבוע כל שנה, יחד עם קורות העץ.
אנחנו מתחילים את הבוקר עם קפה אולה והמאפה הבראטוני שחיכיתי לו כל כך :
הקווינאמאן. kouign-amann.
מדובר במאפה שעשוי מבצק עלים שמרים, מהבצק שמכינים ממנו קוראסון (בצק דפוף או כרוך, שהוא שמרים עלים). על הבצק מעתירים תועפות של סוכר ואופים בטמפרטורה גבוהה מאוד, כך הופך הסוכר לשכבת קרמל חומה ודביקה שמוסיפה גם טעם וגם ריח מיוחד למאפה.
זה מאפה עשיר מאוד וטעים להפליא.
השיטה של אפייה קרמלית בחום גבוה מאוד אופיינית לאיזור הזה ולאזור הבסקים, שלא רחוק מפה: בבורדו אופים כך את הקנלה בורדלה, ובסן סבסטיאן אופים כך עוגות גבינה.
מתכון לעוגת הגבינה של סן סבסטיאן שלי פה: עוגת הגבינה של סן סבסטיאן.
אחרי שהטענו כמות לא מבוטלת של סוכרים ואנרגיה, אנחנו מוכניםלהמשיך ועושים דרכנו, בסמטאות העתיקות והצרות, לכוון החומה והגנים המשקיפים על הנהר ומהווים נקודת תצפית נהדרת.
בדרך אנחנו עוברים דרך המצודה ומבקרים בכנסייה המקומית והצנועה יחסית של העיירה.
la tour Sainte-Catherine
הנוף עוצר נשימה.
המחלפים הגדולים, הנהר התכול והמתפתל והבתים משתי גדותיו עוצרים את הנשימה. אנחנו מחליטים לרדת לשם.
אבל עוד לפני כן, עושים עצירת חובה בקרפרי הראשון שלי בברטאני.
בקרפארי מכינים בדרך כלל שני סוגי קרפים :
קרפ מתוק, שנקרא ״קרפ״ והוא עשוי מקמח לבן רגיל.
וקרפ מלוח שנקרא ״גאלט״ והוא עשוי מקמח כוסמין שהצרפתים קוראים לו בלה נוואר, חיטה שחורה. ble’ noir.
אפשר לקבל את הקרפ או הגאלט באינסוף טעמים ומילויים: עם אספרגוס, עם בייקון, עם בשמל ופטריות, ביצים מטוגנות וגבינות, עם דבש, חמאה, שוקולד, ממרח ערמונים ומה לא.
פעם ספרתי בקראפרי אחד למעלה מ-40 סוגים של קרפים וגאלטים.
זה הקרפרי הראשון שלי בברטאני, אז אני הולכת על הגאלט עם ביצה גבינה ובייקון שהוא הקלאסי והבסיסי פה.
אחרי הקרפ הנהדר, אנחנו עושים דרכינו לכוון הנה למטה, דרך רחוב עתיק ומפותל שנקרא רו דה פטיט פור – Rue du petit fort.
הדרך נמשכת זמן רב מהנדרש כיוון שאנחנו מתעכבים בכל מטר שבה.
היא רצופה בבתים קטנים, חצרות מעניינות, גרמי מדרגות שמובילים לחצרות פרטיים והרבה גלריות של אמנים שונים, בתי קפה ומסעדות. חנויות מקסימות עמוסות בעבודות יד, נפחים, פסלים, תכשיטנים, כדרים ושתי מאפיות.
האבנים מעט חלקלקות ואנחנו עושים דרכינו בזהירות, הדרך לעיתים תלולה אבל תמיד רוויית קסם.
קסם.
כשאנחנו מגיעים למים, עוגנות במים יאכטות פרטיות ויש גם סירה גדולה אותה משיטה בלונדינית נמוכת קומה ונמרצת. מעבר לנהר, בגדה השנייה בתים יפים. ירוק ויופי.
עוצר נשימה.
ושלווה.
זה השלב שאנחנו מחליטים להתחרדן בשמש.
אין פיתוי גדול מזה בשמש של אוקטובר בצרפת.
בחזרה אנחנו עושים את הדרך במתינות ובקלילות יחסית, שוב מתעכבים פה ושם עד שמגיעים למעלה, למרכז העיירה, לשוק האוכל הקסום והקטן שלה.
אני משתגעת על האסטטיקה והיופי של השווקים הצרפתיים.
סלי הקש הגדולים שעמוסים בירקות ופירות טריים, מושלמים ועונתיים. גושי הגבינה והנקניקים שעומדים בשורות סדורות וצפופות בתוך הוויטרינות, מחכות לבעליהן העוטים חלוקים לבנים וידיים בוטחות, סלסלות עמוסות ירק מכל המינים, רענן טרי, רק עכשיו נקטף. צנוניות קטנות וסמוקות לחיים.
הירקות הטריים, הצבעוניים, הקטנים והיפים האלה.
מבחר מעדנים ומעדניות והבגטים שמציצים מסלי קש גבוהים או כלי זכוכית אלגנטיים.
אחרי הארוחה בשוק אנחנו ממשיכים לטייל בעיירה המשגעת הזו, יוצאים מחומותיה ומקיפים אותה שוב ושוב. כנסיות מפוארות, מבנים היסטוריים וגדולים.
מוקסמים, כתמיד, מהשקט, הניקיון והשיק הצרפתי הנודע.
בשיטוטינו אנחנו מגלים חנות שמכינה ממתקים בעבודת יד, בטעמים שונים, הכל פרי הטבע. מכל הצבעים. לקחתי. מכל הטעמים.
ועוגיות ברטוניות.
שנראות כמו פתי בר והברטונים משתגעים עליהן. (יחי ההבדל הקטן).
הן קראנצ׳יות, דקיקות ומפוצצות בתועפות חמאה ברטונית. כלומר: יש בהן מליחות לצד המתיקות.
את העוגיות הללו הם מוכרות בחנויות מיוחדות שנקראות ביסקוטריות והן נארזות באריזות פושטיות, נייר צלופן עם סרט צבעוני או קופסאות פח מהודרות.
את היום המקסים הזה אנחנו חותמים במסעדה מקומית שמבשלת קלאסיקות מקומיות של מטבח צרפתי מעולה.
אנחנו מקבלים לפתיח מרק דלעת חם, שזו עונתו, עדין עדין עם שמנת ועירית.
בשר משובח וירקות גינה צעירים ועדינים.
הכל אסטטי, עדין ובאווירה מקומית לגמרי.
על מנת לשמור על חומו של הבשר, הוא מוגש בצלחות מחוממות.
אלא מה?
לקינוח אני מזמינה אהבה גדולה וותיקה שלי, קרם ברולה, ומתפעלת כמו כל פעם מחדש מגרגרי מקל הווניל שנותרו בתחתית הקערית ומספרות יותר מכל, על טיב המסעדה. 
סייט מאלו saint malo
הבוקר אנחנו נוסעים לסיינט מאלו.
20 דקות מדינאן .
כמה את יפה מאלו.
סיינט מאלו היא עיר משגעת וגדושה במבנים היסטוריים קתדרלות ובניינים עתיקים. העיר מוקפת חומה ושמורה היטב.
מבצר גדול משקיף לעבר האופק הרחב.
החופים של סיינט מאלו, כמו של דינאר, קנקאל ומונט סיינט מישל ידועים בעיקר בשל הבדלי גאות ושפל קיצוניים.
החופים יפהפיים, חוליים ורחבים, צלולים וצבע המים תכלת. 
בסיינט מאלו יש נמל ענק, שם עוגנות ספינות משא ענקיות.
בקיץ, סיינט מאלו היא אבן שואבת למאות אלפי צרפתים ותיירים שמבלים בה את חופשתם.
הדבר הראשון שאני עושה כשמגיעים לסיינט מאלו הוא לאתר קרפארי שיושב על הים. הפעם אני הולכת על קרפ מתוק עם חמאה ושוקולד.
אין אין אין על קרפ שיצא כרגע מהמחבת, אחרי טיגון עדין של חמאה ברטונית, עם שוקולד או בלי, קרפ חם וטרי זה החיים.
העיר מקסימה.
הבניינים העתיקים של סיינט מאלו עומדים מאות שנים והבריקים שלהם מספרים את ההיסטוריה של העיר.
הרחובות מטופחים ונקיים.
מסעדות ובתי קפה וקלאסיקות צרפתיות לצד דוכני אוכל לתיירים.
בתקופה הזו של השנה, העיר רגועה יותר והשיטוט בה הוא תענוג.
מיד בסיבוב הרחוב עולה באפי ריח מוכר של…..סופגניה..
חנוכה כבר פה?
Beignet
הבחור שולה אותה מהשמן הלוהט, ובידיים מיומנות חוצה אותה לשתיים, כשהיא מהבילה הוא מצביע על שתי צנצנות: אדום או כתום?
פירות יער או משמשים?
אני בוחרת במשמשים, הוא מורח שכבה עבה של ריבת משמשים חמצמצה ונהדרת, מפזר עליה שכבת גרגרי סוכר, ליתר ביטחון, ומגיש לי את המתיקות הזו, שנזללת בלי שום נקיפת מצפון אחת קטנה ובלי שום מאמץ.
מר חמאה הצרפתי
עכשיו אנחנו מחפשים את אחת הנקודות הקולינאריות החשובות והידועות ביותר פה.
״מוזיאון החמאה״ של מיסייה בורדייה.
מר בורדייה ידוע בעולם הקולינאריה כמר חמאה. האיש חובץ חמאה בשיטות קדומות. בידיים. החמאה שלו נחבצת מחלב שמקורו בפרות, שרועות באחו הירוק, שמחות ומאושרות, והחמאה שלו ידועה ומוגשת בכל המקומות הנחשבים בעולם, בעיקר בצרפת.
למר בורדייה יש חמאות במבחר טעמים אבל כרגיל, אני בחורה מסורתית ואוהבת את הקלאסית.
מקסימום עם מלח.
7 Rue de l'Orme, 35400 Saint-Malo, France
מרנגים פה זה החיים. החנויות מפוצצות במרנגים בגדלים ובצבעים שונים.
החברה פה גם משוגעים על מרנגים והחנויות מתפוצצות מאריזות מרנג בכל הצבעים, הגדלים והצורות.
קנקאל
לקנקאל אנחנו מגיעים כדי לאכול. לא נעים, אבל רוב האנשים שמגיעיים לקאנקל מגיעים כדי לאכול. פירות ים ובעיקר צדפות.
אין ממש מה לעשות בעיירה הזו, שאין בה שום דבר מיוחד מלבד רצועות החוף הארוכה ארוכה שלה, יפה מאוד, רחבה וחולית. כמו החופים האחרים פה.
ופירות ים נדירים.
על החוף ולאורכו, עשרות אולי מאות מסעדות, בתי קפה ובתי אוכל שרובם ככולם מוכרים בעיקר דגים ופירות ים.
המחזה של סירות ״שנתקעו״ (או הושארו בכוונה?) בשפל, הוא מראה שכיח אבל מצחיק.
עם הגיאות הן ישתחררו וישוטו ליעד הבא.
הצדפה פה היא המלכה של פירות הים פה.
למרות שישנן כמה דרכים לבשל את הצדפה, מעדיפים הצרפתיים לאכול אותה נאה ולפעמים עם כמה טיפות לימון.
לא בשבילי. תודה.
ואתה רואה אותם מצטופפים בהמוניהם ליד הסוכות המפורסמות, שמפוספסות בכחול לבן, סלים ענקיים של צדפות מכל המינים והגדלים. שם הם עומדים ובמקום זוללים אותן נאות וטריות. במחירים מגוחכים.
מהים אל הפה.
אין טרי מזה.
הארוחה שלנו בקאנקל משגעת ומגלמת בתוכה את כל הטוב של האיזור:
אני אוכלת מרק דגים מקומי ומשגע עם רוטב מיונז שנקרא בצרפתית Rouille french.
יש בו מיונז, מעט צ׳יליֿ שום ובתוך המרק הנהדר נמסה לה הגבינה בעדנה.
למנה עיקרית אני מזמינה דג קוד עבה ולבן. הוא מטוגן בתועפות חמאה ברטונית, העור שלו שחום ומתפצפץ והוא כמו מרחף מעל כרישה שאודתה בתועפות של אותה חמאה בראטונית מפורסמת.
לצידי נחגגת צלחת, שמארחת לדקה, חזה ברווז נהדר ביין ארגמני וארומטי.
אנחנו מקנחים בשתי קלאסיקות צרפתיות, האחת מקומית: פאר ברטון, שזו מעין הכלאה בין עוגה לפלאן ובתחתיתה שזיפים שחורים מיובשים. מעניינת וטעימה.
far breton
וכמובן מיד כשחזרתי הביתה, הכנתי את העוגה המעלפת והקלה הזו והמתכון שלה פה: העוגה של ברטאני
ומוס שוקולד חלומי, שהוא אחד מיסודות המטבח הצרפתי, ופה הוא מועשר בחמאה מלוחה.
למוס שוקולד של אנה שאני מכינה בבית, והוא כבד פחות מהצרפתי ואינו מכיל חמאה המתכון בלינק מוס שוקולד של אנה
e Panier Marin,
בערב, אנחנו נשארים בבית, להנות עוד מהדירונת המקסימה שלנו בארוחת ערב קטנה, עם האוכל והכלים הכי צרפתיים שיש.
אורוואר ברטאן.
היית לנו לעונג.
רב.
