נורמאנדי ארץ התפוחים והקלבאדוס

נחיתה, פאריז.

הפעם לא באים אלייך יפה,

עוד כשבועיים, כשנעשה את כל הסיבוב בדרום מערב צרפת, נחזור אלייך ללילה.

מבטיחה.

לעצמי.

לא לך.

הפעם אנחנו בדרך לנורמנדי, ברטאני, פריגור, דורדון , בורדו וביאריץ.

בדרך לנורמאנדי

כשאומרים לי נורמנדי, אני רואה מיד לעיני רוחי את הסרט של ספילברג: ״להציל את טוראי ראיין״.

סצנת הנחיתה בחופי נורמנדי חזקה:

במשך 20 דקות מצליח ספילברג להעביר לצופה המבועת את תחושות הכאוס, החרדות, האבדן, המוות, התקווה והייאוש של חיילי בנות הברית, מול מכונת המלחמה המשומנת והאכזרית של הגרמנים.

והלב מתכווץ כשהם נטרפים ומתנפצים, באלפיהם, מול איתני הטבע והחופים היפים של נורמנדי,

למזלנו….בדרך לניצחון.

אבל אני בחופשה ובחופשה שלי אני מעדיפה אתרים משמחים, צבעוניים, מלאי טבע, יופי ואמנות.

ונורמנדי יפהפייה.

משכיחה את ההקשר שלה למלחמה ופורשת זרועות רחבות של שדות וגבעות מוריקים, תכלת של שמים, נהרות ונחלים זורמים. קילומטרים ארוכים של יופי בלתי נגמר, מעוטר בחורשות ויערות, פרחים ומטעי תפוחים, שלא רואים את סופם.

ואוכל.

נפלא.

כזה, שנמצא בכל מקום בארץ היפה הזו.

כל הדרך עד לז׳יברני.

סיידר, פווא גרא ,פאי קוקוס ומה שביניהם

לפני שאנחנו נכנסים לז׳יברני, אנחנו עוצרים לקפה בפטיסרי שנמצא במרכז מסחרי קטן.

עיניי המיומנות צדות בזריזות פאי קוקוס שובה עין, עדין וצח.

את זה אני רוצה.

משוגעת על קוקוס.

והפאי נפלא, נפלא, עדין, רך, נמס בפה.

אני מנסה, כרגיל, לדלות את הפרטים מהגברת שמגישה את העוגה: מה יש בעוגה? מה המרכיבים? יש לה שם בצרפתית?

הגברת מתקשה להבין אותי ואני אותה, אבל אני מצליחה להבין שיש בעוגה קוקוס וקרם פרש

ושהבצק הוא עלים, לא, לא, הוא פריך, אולי סבלה?

אני רושמת לי בnotes  לבדוק בבית איך עושים את העוגה המופלאה, שנמסה לתוך הפה ומשאירה עקבות של געגוע.

כשחזרתי הביתה שיחזרתי את המתכון, הוא לא מושלם אבל סיפק אותי לגמרי. עוגת קוקוס ושמנת מנורמאנדי

צמוד לפטיסרי סופר מקומי.

אני לא עומדת בפני סופרים. גם לא בפני שווקים. שניהם מאסט בעבורי. לכל מקום שאני מגיעה.

אני אוהבת להסתובב בין שורות המדפים, לחקור לגלות מאכלים ומוצרים מקומיים, בפרט כאלה שאינני מכירה.

הסופר, כמו השוק, כמו התחבורה הציבורית המקומית הם, בעיניי, הלב הפועם של כל מקום, קהילה, חברה, והם יגלו לי עליה, יותר מכל אתר אינטרנט רלוונטי, ספר מסעות או פורום.

מהמוצרים שעל המדפים אני למדה על האנשים, על התרבות ועל המטבח שלהם.

ותמיד תמיד חוזרת הביתה עם שקיות, צנצנות ומוצרים חדשים לניסוי במטבח הפרטי שלי.

כבר אפשר פה לראות מדפים שלמים שמוקדשים לפווא גרא (כבד אווז) שילווה אותנו מפה כל הדרך עד לפריגור ודורדון.

Z.A. les Prés – la Vallée de l’Epte‏, Gasny‏ 

עוד בולטים בסופר הזה התפוחים שנורמאנדי ידועה בהם, המון סוגים: אדומים וצהובים וזהובים וחומים משהו, קטנים יותר וגדולים ומדפים ארוכים ארוכים של הקאלבדוס, שיכר התפוחים האצילי של נורמאנדי.

אני מכינה בבית מאפה תפוחי עץ נהדר, מיוחד וקל מאוד להכנה. המתכון פה: מאפה תפוחים מהיר

אמא שלי היתה מכינה טארט טאטן נהדר מתפוחים והמתכון שלה פה: טארט טאטן של אמא

גם סיידר תפוחים הוא מסימני ההיכר של נורמאנדי ויש פה עשרות סוגים. סיידר אדום או לבן.   

אנחנו בוחרים 3 סוגי סיידר ויוצאים לדרך.

עוד 3 ק״מ ואנחנו בז׳יברני.

ז׳יברני של קלוד מונה

בכפר הזה גר, עבד ומת גדול האימפרסיוניסטים: קלוד מונה.

הכפר קטן, שליו, ירוק ויפהפה, ויושב על גדות הסן. אותו סן שחוצה את פריז ויורד כל הדרך לפה.

90 ק״מ.

אנחנו משוטטים בהתפעלות עוברים מהבית לאטלייה ולחצר ושוב לאטלייה, לגנים והבריכות בהם צפות חבצלות המים המפורסמות ביותר בעולם, שמסעירות את ציורו המפורסם ביותר.

והמציאות עולה על כל ציור.

הצבעים העזים של ירוקים וסגולים, צהובים וכתומים על כל גווניהם.

מהמם. באמת. 

הבית, הגינה ובריכות המים עוצרים נשימה. הכל מטופל ומתוחזק באופן מרשים ומושלם.

המטבח המדהים מצוייד בסירים וקלחות נחושת בכמות מסחרית, הקירות מחופים באריחים של כחול לבן, שמעמיקים את התחושה הכפרית של המטבח הכפרי והכל כך יפה הזה.

חלונות העץ צבועים בירוק או צהוב, כיאה לצייר שהעז לצייר בצבעים עזים.

הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

חוויה נפלאה לכל חובב אמנות וחובב טבע.

ארוחת צהרים מקומית 

התחנה הבאה דוביל.

אבל עוד קודם, נעצור לארוחת צהריים צרפתית מקומית.

מזמינים את הטרין דה קמפאן, שכל כך אהוב על שנינו ופה הוא מגיע עטוף בכדוריות ג׳לי קטנטנות וזהובות, שכשאתה נוגס בהן הן מתפוצצות לך בפה וממלאות אותו בטעם עדין של ציר בקר.

אני אוזרת עוז ומזמינה כליות עגל למנה העיקרית – ומתעלפת.

הכליות עדינות ורכות, טוגנו לזמן קצר מאוד במחבת חמה עם חמאה, טימין, שמנת וקאלבדוס. איזה שיחוק.

אם מישהו היה אומר לי שאוכל כליות עגל ואשתגע על זה הייתי מסתכלת עליו כמשוגע.

אבל זה כל כך עדין וטעים בטירוף.

אחד המאכלים המפתיעים ביותר שאכלתי לאחרונה פה.

מהעבר השני של השולחן התחיל המסע בעקבות האווזים וחזה אווז ביין אדום נפלא נטרף לו באחת.

Au Bon Accueil 3 N13, 78270 Chaufour-lès-Bonnières, France

דוביל Deauville 

דוביל היא עיירת נופש לאנשים עשירים.

האריכטקטורה המיוחדת של דוביל תמשיך גם לברטאני ובפרט לעיירה דינאן  ולסיינט מאלו, שם נבלה בימים הקרובים.

היא יעד תיירותי ראשוני לתושבי פאריז בסופי שבוע, אז הם בורחים מהעיר הגדולה לנוף התכול של המים והירוק של נורמנדי, לאכול מפירות הים שלה ולשחק בקאזינו הגדול והמפואר.

משני צדי תעלת המים בתי מלון, בתי קפה, בארים ומסעדות. פה אוכלים בעיקר פירות ים ובראשם קדירות ענק עם מולים בחמאה, שום ופטרוזיליה. ובגט, שנטבל תמיד בסוף בקרקעית הסיר השחור, סופג את כל הטעמים המרוכזים והטעימים שבו.

מרכז העיר החמוד והעתיק קטן ואנחנו מחפשים בית קפה של אחר הצהריים.

עדיף עם עוגה.

מתחיל טפטוף קל של גשם ואנחנו נסים, במקרה או שלא, אל תוך בית הקפה של אחד קייסר.

kayser הוא מלך אמיתי ואני מכירה את הסניפים שלו מפאריז.

פה אני משתגעת על עוגת הפיסטוקים הכי משגעת שאכלתי בחיי.

אני מצביעה על העוגה והמוכרת היפה פורסת ממנה פרוסה עבה וגדולה.

היא שחומה וקרמלית מבחוץ וירוקה לגמרי בפנים, מהפיסטוקים שבתוכה. למעלה היא מצופה בסירופ סוכר סמיך ולימוני ומנוקדת בשברי אגוזים ופיסטוקים קלויים.

אלוהי הפיסטוקים בעצמו טיפל בעוגה המופלאה הזו.

חייבת לנסות ולשחזר את המתכון שלה.

16 Place de Morny, 14800 Deauville, France

נגמר היום הראשון במסע הנפלא שלנו לדרום מערב צרפת.

לה מונט סיינט מישל 

La Mont Saint-Michel

לה מונט סיינט מישל הוא אי (או לא), תלוי בשעה שמבקרים בו.

מדובר באי סלעי וקטן מאוד שנמצא בערך קילומטר מהחוף והוא מפורסם רק בשל תופעת הגאות והשפל הקיצונית שלו.

גאות ושפל  קיצוניות יש בכל חופי נורמאנדי וברטאני, אבל במונט סיינט מישל מדובר בתופעת טבע של ממש.

בזמן הגאות המקום הקטן הופך לאי ובזמן השפל הוא ״מתחבר״ ליבשה.

ההפרשים בין הגיאות לשפל מגיעים עד לעשרה מטרים גובה ויותר. בזמן השפל משוטטים כולם על החול, קלוטרים ארוכים של חול צח ודקיד שיכוסה אוטוטו במים רבים.

כך הוא הופך לאי.

האי עצמו צפוף מאוד, רועש והומה תיירים. אני ממש שמחה שלא הזמנתי פה מקום לינה. גם בשל הצפיפות והדוחק וגם בשל העובדה שאין בעצם איפה להחנות את הרכבים. גם מגרשי החנייה מתכסים כולם במים ומי שמפספס – מוצא את רכבו מוצף במים.

בקצה האי, נקודה גבוהה שהטיפוס אליה קשה ומעייף. שם הקימו מנזר עתיק שמשקיף על האזור כולו. מלבד תופעת הטבע המדהימה אין ממש מה לעשות באי הזה.

אגב, פה בנקודה הזו, גומלת בליבי ההחלטה, שהגיע הזמן לפתוח בלוג אישי. והנה הוא. 

אי מבוצר בחומות ענקיות ומשומרות. וגאות ושפל חוזר חלילה, עד לגאות והשפל הבאים.

זהו, נפרדים מנורמאנדי ויוצאים לברטאני שמחכה רק לנו.   

והיא נמצאת ממש מעבר לפינה.