Louvre – רובע 1 בפריז וכמעט אף מילה על ארמון הלובר.
מסלול הליכה : בערך 6 ק״מ
מטרו: Pyramides (סגול 14)
שכבתי שם בבוקר, מנסה לשחזר את הפעם ההיא – הראשונה והאחרונה – שנכנסתי ללובר. רצתי כאחוזת אמוק למצוא את הפריט היחיד שבשבילו עמדתי שעות בתור ושילמתי שליש מהתקציב היומי שלי. הייתי בת עשרים ומשהו. פעם ראשונה בפריז.
המסדרונות הארוכים, הבלתי נגמרים של הארמון הזה: עוד ועוד יצירות אמנות, תמונות ענקיות על הקירות, שטיחים, פסלים, כלים, שולחנות זכוכית, שמתחתם סודרו בצפיפות פריטי אמנות מהתקופה הביזנטית והיוונית והרומית. ומאות או אלפי תיירים, נדחקים, נדחפים וחוסמים את המעברים.
כל הדרך….עד למונה ליזה.
ועומדת שם אישה צעירה מאוד, מול המונה ליזה (אם לא מסתירים אותה עשרות יפאנים נלהבים עם מצלמות), הלב דופק מהתרגשות ובראשה מתערבבים: מלחמות ושנאות, ואהבה וקנאה, מלוכה ותככים. וענקי רוח ואמנות שהציתו את דמיונה בילדותה, כיכבו ברומאנים ההסטוריים, בספרים שבלעה ללא הרף.
אלכסנדר דיומא, ובלזאק, והוגו על עלובי החיים, ומולייר על מחזותיו. גוגן ומונה, ג׳אן פול סארטר וג׳אן ג׳אק רוסו…
וליאונרדו דה-וינצ׳י.
וכולם, בסופו של דבר מתנקזים לתמונה אחת קטנה, שנמצאת בלב ליבו של מוזיאון-ארמון עצום אחד, בעיר הכי יפה בעולם:
המונה ליזה.
היום, אני ברובע הלובר. רובע 1 שהוא הרובע המלכותי של העיר. כל היום שלי יסתובב סביב הלובר – אבל לא אכנס לתוכו.
הייתי פעם אחת והספיק לי.
בכלל, לדעתי, בלובר מבקרים פעם אחת בחיים. יש כל כך הרבה מוזיאונים מסעירים בעיר הזו וכל כך מעט זמן, שחבל לבזבז אותו בהליכה אינסופית במסדרונות האינסופיים שלו. ומה מרתק בו יותר מהמונה ליזה?
דווקא בגלל שאני מכירה את העיר הזו ומכירה את הרובע הזה היטב, אני מתכננת את הסיור שלי בקפידה.
משרטטת לי מסלול מסודר ומקיף, כזה שיסכם וימצה יום טיול ברובע החשוב והיפה הזה, שמאגד לתוכו את כל הטוב שיש לעיר היפה הזו להציע.
אוכל טוב, אמנות, היסטוריה, יופי, והמון שיק.
יפאן וצרפת בפטיסרי אחד
לעומת זאת, ובאופן סטנדרטי לגמרי, אני מתחילה את היום שלי באחת הקונדטוריות הכי מהוללות בעיר. בית קפה פטיסרי מעולה, שהוא מקדש למאפים צרפתיים בהשפעה יפאנית. או ההפך.
פעם ראיתי סרט תיעודי עם אחד השפים הגדולים של צרפת, אלאן דוכאס, שניסה להסביר את סוד הקסם שמהלך המטבח היפאני על הצרפתים היהירים, שכמעט ומעולם לא איפשרו לשום מטבח להשתחל לשלהם.
היפאנים והצרפתים, אמר דוכאס, חולקים את הכבוד העצום למזון שהם אוכלים ומשכך, הם משקיעים בו ללא הרף – לא רק מחשבה, בישול וטעמים אלא בעיקר עיצוב, עידון ואופן הצגתו – עד כדי הפיכתו לפריט אמנות.
היפאנים, הוסיף דוכאס והשלים, הם היחידים שהצרפתים ״הרשו״ להם להשפיע על מטבחם.
אקי היא דוגמה טעימה ומתוקה לכך. עידון וקלאסיקה בפטיסרי אחד.
לא אוכל להתחיל ולמנות את כל מה שהם אופים כאן, החל ממאפי הבוקר הקלאסיים עם טוויסטים יפאניים וכלה בעוגות ראווה וקינוחים מטורפים.
לקחתי עוגת קרפ מצ׳ה, שאין לי מושג מאיפה להתחיל ולהסביר עליה, על טעמה ועדינותה. אולי הצילום יצליח להעביר משהו מהדברים הללו.
הלם.
מהרכות, מהעידון, מהמתיקות המאופקת והחיתוכים המדוייקים. מעובי השכבות האחיד ואחידות הקרם בכל השכבות.
שלמות.
וזה הפך את העוגה-גבעת הקרפים הזו, לא רק למאכל נפלא שנמס בפה, אלא גם למאכל שהוא כולו יופי עוצר נשימה.
אפילו לא עלה על דעתי לרגע להסתפק במאפה אחד, לכן לקחתי גם עוגת גבינה קלאסית עם טוויסט יפאני: אצות ים מקורמלות ונקודת חן של פרח הדובדבן – הסאקורה. גם הוא עבר טבילה בסירופ מתוק ועדין ששמר על יופיו וצבעיו.
אין מילים.
גם כאחת שאינה חובבת אצות במיוחד, מדובר במאפה מדהים, שעולה על כל תיאור.
ופרח הסאקורה העדין, ששמר על הצבע הוורדרד, רק מעצים את החוויה הויזואלית והופך עוגת גבינה פשוטה לכאורה – פשוטה וטעימה – ליצרת אמנות יהפהפיה.
אין ספק, מדובר בבוקר קסום במיוחד.
השמש מחממת ברוך את השמיים שלאחר החורף הקר והקיץ פה קליל, נעים ולא מעיק כמו בתל אביב.
הקרניים הזהובות שוטפות את הרחובות הקטנים והמוצלים שסביב Rue saint anne ואנשים יפים, מצויידים במאפים טריים וכוס קפה ממהרים לעבודה.
הן, מטופפות על נעליים גבוהות, בשיק צרפתי, במיומנות וכישרון, מותירות אחריהן שובל של ריח בושם נפלא.ֿ הם, עוטים חליפות משרדיות מהודרות וחולצות אלגנטיות חנוטות בעניבות תואמות.
אמריקה.
סליחה. אירופה.
Aki Boulanger, 16 Rue Sainte-Anne, 75001 Paris, France
אני יוצאת מאקי ומיד פונה ימינה ברחוב קטן וחמוד – כמו רוב הרחובות בסביבה הזו – Rue Therese. בקצה הרחוב יש מזרקה גדולה ומפוארת ובמרכזה – פסל.
הפסל שבמזרקה, של האיש שיושב בתוכה, הוא של מולייר, מגדולי המחזאים של צרפת. גם אנחנו מכירים חלק קטן מיצירותיו (הקמצן והחולה המדומה). מולייר כתב בתקופת המלך לואי ה-14 והוא קבור בבית הקברות המפורסם פר לשז – Père Lachaise Cemetery , ברובע בלוויל (רובע 20), שם קבורים ענקים אחרים כמו אדית פיאף וזרים כמו ג׳ים מוריסון המשורר והסולן האגדי של ה Doors.
Fontaine Molière, Rue Thérèse, 75001 Paris, France
ברו דה רישלייה Rue de richelieu שבצמוד למזרקה, אני ממשיכה לכוון פטיט שאמפ Rue petit champs, עד לכניסה לגלארי וויוויאן, שנמצאת בצד השמאלי של הרחוב ושקל מאוד לפספס אותה, כי היא נראית כמו חזית של חנות.
פסאג׳ אחד מפואר ועשרות חנויות יוקרה
לגלרי וויוויאן אפשר להכנס דרך רחוב פטיט שמאפ Rue petit champs או מהכניסה הראשית מרו דה באנק Rue de la Banque, שהוא בהמשך לפטיט שאמפ ובפניה הראשונה שמאלה.
בפריז יש לא מעט פאסג׳ים, חלקם הגדול מוזנח אבל יש אחרים שהפכו לסיפור אגדה ופסאג׳ וויוויאן הוא כזה.
המקום יפהפה ונראה כמו שאטו קטן ומפואר.
יש פה עשרות חנויות יוקרה: בגדים ונעליים, חנויות מעצבים, ספרים, תרבות ואמנות, כלים מיוחדים ומעוצבים, חפצי אמנות, חנות שוקולד וקפה, תכשיטים, בתי קפה ומסעדות וגם חנות יין גדולה ומפוארת.
בשלט שמעל לכל חנות מופיע שמה ומספר החנות וביחד כולן הן נקראות גם גלארי וויוויאן.
Galerie Vivienne, 5 Rue de la Banque, 75002 Paris, France
מהגלרי היפה, אני ממשיכה דרך רחוב קטן Rue de perese שתי דקות הליכה והנה כיכר הניצחון מולי. ממש בסמיכות לכיכר נמצא הפאלה רויאל, שהוא פנינה בפני עצמו Palais-Royal.
הפסל של אל השמש
הכיכר היפה הזו מוקפת מארבע צדדיה בבניינים גבוהים ויפים וחנויות יוקרה ומעצבים. את הכיכר חוצים כמה רחובות.
הגיבור שרוכב על הסוס השחור הוא לואי ה-14, אל השמש והמונומנט הוקם לכבודו ולכבוד נצחונותיו.
Place des Victoires, Paris, France
התחנה הבאה : הכנסייה של סיינט אוסטיש.
סיינט אוסטיש – Saint Eustache
הכנסיה נמצאת ברחוב רמבאטו Rue Rambuteau, שהוא רחוב שמתחיל ברובע 1 ומסתיים ב-4 ברחוב Rue des archives.
רמבאטו הוא רחוב מרכזי והומה תיירים ועובר ליד מרכז פומפידו, ממשיך אל תוך המארה, מתחבר לרחוב Francs des bourgeois, – שהוא הרחוב הראשי של המארה – ומגיע עד לפלאס דה ווג׳ היפה.
Saint-Eustache היא אחת הכנסיות המתויירות ביותר בפריז, אחרי נוטרדאם.
לצד כנסיית סיינט אוסטיש רחוב מונטמארט Rue Montmartre והוא עולה למעלה, עד לגבעת המונטמארטר.
היא בת 500, ענקית ויפהפייה. ממוקמת ממש מול מרכז הקניות הענקי Les Halles והגנים החדשים על שם נלסון מנדלה.
המיוחד בכנסייה הזו הוא ערבוב הסגנונות : הפסאדה הגותית, הכניסה בסגנון הריינסאנס והבנייה הפנימית בסגנון הקלאסי.
בכל יום א׳ אחר הצהריים מנגנים פה קונצרטים קלאסיים והכניסה בחינם.
אני מתיישבת על כיסא עץ ומביטה על הויטראזי׳ם היפים והעוגב הענק. בדיוק עכשיו ולנגד עיניי, מתנהל טכס דתי וקבוצת אנשים סובבת כומר לבוש בלבן. העוגב הענק מנגן צלילים ענוגים ששוטפים את החלל ותופסים לך את הלב.
הקירות העבים של הכנסייה כופים על המקום שקט מבורך. כמעט דממה.
שלווה.
עוד מעט אצא להמולת הרחוב והרובע, לקראת היום העמוס שלפניי. עד אז אני מאזינה למוסיקה השמימית ומרגישה שלווה.
Saint-Eustache, 75001 Paris, France
ממול לסיינט אוסטיש גנים חדשים על שם נלסון מנדלה ופינות משחקים לילדים, משם – סיינט אוסטיש גדולה, מפוארת ומרשימה אף יותר.
מסיינט אוסטיש אני שמה פעמיי למרכז אמנות צעיר, בועט ואנטי ממסדי.
אמנות צעירה ובועטת ברובע שכולו קלאסה
כבר בכניסה לחדר המדרגות אני משתגעת על ציורי הקיר הרבים, שהם בעצם אומנות רחוב. האומנים מציירים פה על הכל: קירות, מדרגות, עמודים, מעקות. ה כ ל.
מקומות כאלה הם מהאהובים עליי ביותר.
מקומות שהיו מוזנחים, נעולים ושכוחי אל, ויום אחד פרצו לתוכם אומנים צעירים, חסרי אמצעים עם המון כישרון, הרבה דמיון ואומץ והשתלטו עליו.
כי לעיתים זו הדרך היחידה לעשות אומנות – בכוח.
לכל מקום שאגיע בעולם, תמיד אחפש את השכונות המוזנחות שמתעוררות.
כמו סינדרלה.
והן בעיניי הכי אוטנטיות, הכי יפות, הכי מעודכנות.
כל שש הקומות של המקום מלאות בסדנאות אמנים צעירים, גלריות ותצוגות, קונצרטים ואירועי תרבות שונים.
האמנות הזו נוצרת כאן, בלב ליבה של השכונה הכי סנובית והכי קלאסית של העיר ולצידו של הלובר – שמסמל אולי יותר מכל – את כל מה שהפוך מהאומנות הזו ומרוחה.
מריחות הצבע זוהרות. משוגעות. הרעיונות נפלאים ופורצים מסגרות וכישרון שמזנק לשמיים.
תענוג. תענוג. תענוג.
אין דמי כניסה פה. כל אחד יכול להיכנס, להסתובב פה שעות, להנות ואולי אולי…להשאיר תרומה קטנה אצל גבר הנחמד בכניסה.
59 Rue de Rivoli, 75001 Paris, France
נלהבת עדיין מהכישרון והלהט של היוצרים במקום, אני מתחילה להרגיש רעב קטן מדגדג.
לא יודעת מה קדם למה: תחושת הרעב או הידיעה על מקום חמוד וקטן שנמצא במרחק הליכה.
בטיולים שלי אני תמיד עושה הפסקות רבות במהלך היום. עדיף שהן גם תהיינה קולינאריות.
אתנחתא כזו מאפשרת לי קודם כל לנוח באמת, כיוון שאני הולכת המון ברגל וגם להתרענן ולהמשיך בתכנון היום.
ויותר מזה: המנוחה הזו מאפשרת לי לשבת במצב סטטי, כשכל העולם נע מולי בקצב שלו.
אז, אני למדה עליו ועל הסביבה, דברים חדשים, שלא יכולתי ללמוד משום ספר נסיעות, פורום טיולים או מידע מוקדם.
הכי אני אוהבת לשבת על הכיסא, עם הפנים לרחוב או לכיכר ולקלוט את הווייב של המקום.
עדיף עם כוס קפה ביד או במקרה הזה כוס יין וחתיכת גבינה צרפתית.
הפרומג׳ארי הקטן והחמוד הזה לא מתיימר להיות כלום מלבד פרומאג׳רי.
יש בו מספר שולחנות בפנים ומספר שולחנות בחוץ. ברחוב.
אתה ניגש למוכרת האדיבה, אחרי שחיכית בסבלנות לתור שלך, ובוחר מתוך מקרר הגבינות את הגבינות שאתה אוהב ובכמות שאתה אוהב, את כוס היין שאתה אוהב וחתיכת בגט. יושב מולם – ומברך על החיים.
Fromagerie DANARD, 5 Rue du Colonel Driant, 75001 Paris, France
אחרי מנוחה נהדרת וצלחת גבינות קטנה אני מוכנה להמשך היום שלי.
ביציאה מהחנות ובפניה מצד ימין רחוב ג׳אן ג׳אק רוסו – שהוא רחוב מקסים מקסים עם בניינים יפים, חלקם ממש ישנים והיסטוריים. במספר 19 יש עוד פסג׳ נחמד, אבל מה שחשוב יותר הוא המוזיאון המודרני שנמצא בו.
מוזיאון הנעלים של לובוטין.
הנעליים האלה מככבים בכותרות האופנה בעולם ואהובים בעיקר על כוכבי קולנוע. בעלי ממון משתגעים עליהם והם באמת מיוחדים מאוד. ממש יצירות אומנות.
השומר המעונב והחתיך מתבונן משועשע בחבורת אמריקאיות קולניות עם אייפונים, מצלמות את הנעליים מכל זווית.
1 Christian Louboutinue, 19 Rue Jean-Jacques Rousseau, 75001
כשממשיכים בג׳אן ג׳אק רוסו ופונים ימינה, מגיעים לסיינט הונורה Rue saint honore, שם בפינה בניין גדול ומיוחד, עטוף כולו בעבודת אמנות מוכספת ומרשימה.
זהו משרד התרבות הצרפתי.
Ministry of Culture, 182 Rue Saint Honoré, 75001 Paris, France
ממשרד התרבות הצרפתי אני ממשיכה ללכת בסיינט הונורה עד לרחוב Rue de rohan, פונה שמאלה והנה אני כבר בריבולי Rivoli.
בפינת סיינט הונורה ורו דה רואן מצד ימין, אפשר לראות את בניין הקומדי פראנסז, שהוא תיאטרון לאומי בצרפת (אחד מכמה) ומצד שמאל את מוזיאון הלובר.
ואם עומדים בצומת הזו וממש מסתכלים לעבר שדרות האופרה Avenue de lópera, אפשר לראות את מבנה האופרה הישן, אופרה גארנייר, שהוא מפואר מאוד, עם כיפה ירוקה ומוזהבת.
היעד שלי הוא ריבולי 107.
רחוב ריבולי
ריבולי הוא רחוב ארוך שמתחיל בסמוך לכיכר הבסטיליה ונגמר בכיכר קונקורד.
זהו אחד הרחובות הארוכים ביותר בפאריז והוא ידוע בעיקר בשל ריבוי מרכזי הקניות שבו. הוא אולי הרחוב המתוייר ביותר בעיר המתויירת הזו.
בדרך מכיכר הבסטיליה עד לקונקורד ולאורך כל הריבולי, עוברים על פני נקודות תיירות חשובות בפאריז:
ממנו נכנסים לפלאס דה ווג׳, אחת הכיכרות היפות וההיסטוריות של העיר. ממנו נכנסים גם לווילאג׳ סיינט פול, שקרוב לנהר והוא ידוע בגלריות שלו, מתחמי האמנות וחנויות לפריטים עתיקים.
ממנו נכנסים לאיזור המארה, שהיה פעם שכונת היהודים ובשני העשורים האחרונים הפך לאחד האזורים הטראנדיים והיקרים ביותר בעיר ואחת השכונות הכי מתויירות בפריז.
על הציר הזה נמצא גם האוטל דה וויל: שהוא מבנה העירייה של כל העיר פריז, מפואר ומדהים ביופיו (בפריז 20 רובעים, לכל רובע יש עיריה משלו והאוטל דה וויל היא עירייה המרכזית של כולם).
גם הלובר נמצא על הריבולי, מגדל סיינט ג׳אק, גני הטוליירי, מוזיאון האופנה והעיצוב, מרכזי קניות גדולים כמו הקרוסל וסופו של הרחוב הוא בכיכר קונקורד הגדולה והמרשימה – שהיא השער לשדרות הכי מפורסמות בעולם ה- Champs Elysees.
הרחוב הזה הומה ותוסס באופן קבוע.
פה נמצאות כל רשתות האופנה העולמיות וחנויות שמוכרות הכל: נעליים, אופטיקה, מוצרי טיפוח, בגדים, אקססוריז, סבונים. הכל.
מה שאין ברחוב הזה הם חנויות יוקרה של שאנל, כריסטיאן דיור ואיב סאן לורן וכאלה. אלו פזורים באזורים היוקרתיים ובמרכזי הקניות המפוארים ברחבי העיר.
אני בדרכי לאחת התערוכות היפות והנחשבות בתחום האופנה, במוזיאון האופנה בריבולי.
אופנה ועיצוב – 70 שנה לכריסטיאן דיור
המבנה המפואר של מוזיאון האופנה והעיצוב בנוי משני מבנים גדולים ומחברת ביניהם כניסה גבוהה, מרשימה ומפוארת. שני חלקי המוזיאון משתרעים על כמה קומות.
היום, מוקדשים שני החלקים הללו לתערוכה לכבוד 70 שנות עבודה של כריסטיאן דיור, אולי המעצב האהוב ביותר על הצרפתים, על פני כל הזמנים (גם איב סאן לורן מאוד אהוב עליהם).
התורים שנשרכו בחוץ מילאו את ליבי בשמחה על ההחלטה להזמין כרטיסים באינטרנט ובכך לעקוף אותם תוך דקה. כל שנותר הוא להיכנס בתור המיועד למוזמנים, להציג את הכרטיס בפני הבחור האלגנטי והמהודר ולהיכנס.
אני בפנים.
התערוכה אוצרת שבעים שנות עבודה של המותג העצום הזה שנקרא כריסטיאן דיור וגם עבודות של מעצבים רבים, שעבדו לצידו של דיור, ולפירות עבודותיהםֿ, על פני כל העשורים.
שמלות, חליפות ופרטי בגדים אייקוניים, שלבשו מפורסמות כמו הנסיכה דיאנה, גרייס קלי ושחקניות הוליוודיות, מוצגות על בובות ראווה, מוארות בזויות מחמיאות וסוחטות קריאות התפעלות מהמבקרים.
פריטי אופנה, אקססוריז, נעליים, תיקים, כובעים וגם בקבוקי בושם בעיצובים יפהפיים.
צילומי אופנה, איורים וסקיצות של בגדים, כרזות פרסום.
הראש סחרחר ממסת היופי והשיק הזה.
התחושה היא של שיטוט בעולם אגדות וזוהר, שקוראים עליו במגזינים של אופנה בלבד.
תמיד יש פה תערוכות יפות, אבל זו ממש מהממת.
Museum of Decorative Arts, 107 Rue de Rivoli, 75001 Paris, France
אני יוצאת ממוזיאון האופנה ופונה שמאלה. כמעט מיד מגיעה לאחת הכניסות הרבות של גני טוליירי היפים Tuilleri.
הגיע זמן מנוחה.
גני טולירי Tuilleri
אני מתמקמת לי על כיסא נוח על שפת בריכת המים העגולה. מעבר לגדה מולי מתנשא מוזיאון ד׳אורסיי היפה. מוזיאון שאני אוהבת במיוחד. גשר מיוחד להולכי רגל מקשר בין הטולירי למוזיאון הד׳אורסיי (passerelle leopold).
(כזה בדיוק יש מול ברסי ברובע 12, שמקשר לרובע 13 ולצ׳יינה טאון והוא על שם סימון סניורה).
מול הלובר ולפני שמגיעים לגני טליירי נמצא נמצא גשר האהבה – פונט דז ארט Pont des art, שלגדרותיו אוהבים התיירים לקשור מנעולים.
ועוד לפניו, הגשר העתיק ביותר בפריז פונט נוף Pont Neuf.
לאורך גדות הנהר ומשתי גדותיו, דוכנים לממכר ספרים ישנים.
בלילה הם סגורים ונראים כמו קופסאות מתכת ענקיות, שמונחות על גדרות האבן העבות של הנהר, וביום הן צבעוניות, מלאות בספרים, מגזינים ועתונים ישנים ושוקקות חיים.
כל המראה לעבר הנהר מרהיב, ארמונות ומבנים עם צריחים מחודדים ואפורים, ארכיטקטורה צרפתית קלאסית.
בבריכה העגולה והמטופחת, שלמרגלות רגליי, שטים להם הברווזים ללא כל דאגה ואני איתם.
השמש מלטפת, יש לי ספר על הברכיים אבל אני לא פותחת אותו כלל.
רק שוכבת ובוהה בשמיים הכחולים וביום היפה הזה.
נדמה לי שנרדמתי לכמה דקות ואני מתעוררת עם תשוקה עצומה למשהו מתוק וטעים.
Tuileries Garden, 113 Rue de Rivoli, 75001 Paris, France
חלום מתוק – אנג׳לינה Angelina
מתחשק לי לשחזר משהו שעשיתי בפעם הראשונה שהגעתי לפה. בת עשרים ומשהו.
אלוהים, איך הזמן טס לי?
חוצה את הכביש שוב לריבולי ומגיעה למספר 226, שנמצא ממש מול הטוליירי. חזרתי לאנג׳לינה.
לפני הרבה שנים היה המקום הזה מקום מפגשם של פריזאיות הדורות ומעודנות, שבדרך כלל החזיקו פודל מפונפן בידיים. אני יודעת, כיוון שאחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהגעתי בפעם הראשונה לפריז, היה לבזבז את כל התקציב היומי שלי על שוקולד חם ומאפה באנג׳לינה.
הזמנים והאינטרנט הובילו את שמה למרחקים והיום יש לה מספר סניפים בעיר ותורים בלתי נגמרים, בעיקר של תיירים.
המוניטין של אנג׳לינה הוא בעיקר השו שוקולה – השוקולד החם שלה. choux chocolate נפלא, קרמי, סמיך ועשיר והכי מתאים ליום סגרירי וקר. גם הפטיסרי שלהם מצוין.
אבל הכי כיף זה המקום עצמו והסניף שלהם בריבולי, שנראה כמו שאטו קטן, עם ציורי קיר וציורי תקרה, מראות גדולות ומוזהבות וערימות של מלצרים יפים, לבושים בעניבות ובהידור אופייני, חביבים מאוד ועם תודעת שירות פנטסטית.
כן, קצת קיטש מהודר אבל הזכרונות נעימים.
וגם …הגיע הזמן לטעון את הבטריה של הנייד.
בזמן שאני לוגמת מהמשקה החם, מחליקות לי המילים בין האצבעות ואני חולקת אותם עם חבריי בפייסבוק:
״לפני למעלה מ-30 שנה הגיעה אישה צעירה מאוד אפופה ברומנטיות של סיפורי ההיסטוריה הצרפתית, משוטטת ברחובות הזרים- מוכרים, מבקרת ומזהה מקומות, שקראה בלהט בספרים הישנים.
נרגשת ומוקסמת, שוטטה האישה הצעירה, מצוידת ברשימות מסודרות: על מקומות, כיכרות, מוזיאונים, פינות חמד ובתי קפה ומסעדות של העיר היפה הזו.
אחת ההחלטות הכלכליות החשובות, שהיא עושה הוא להקדיש את תקציב האוכל היומי שלה לארוחת בוקר באנג׳לינה. (ההחלטה השנייה היתה לשתות תה בגראנד הוטל).
שלושים שנים לאחר מכן, נכנסת אותה אישה שוב לאנג׳לינה. היא כבר לא צעירה, שבעת מסעות וחוויות, אך עדיין מלאת התפעלות ושמחה מהמקום היפה הזה ומהעיר המופלאה הזו.
מאז לא השתנה כלום במקום הזה. לא השוקולה, לא הספלים, גם לא העוגות.
לחייך אנג׳לינה, לחייך פריז״.
#פריזאית_לרגע.
Angelina, 226 Rue de Rivoli, 75001 Paris, France
אני יוצאת מאנג׳לינה שמחה וטעונה וחוצה את הגנים של מלכי צרפת. במקום שעמדו בו עצי תפוזים לפני עשרות שנים, עומד היום שם מוזיאון האורנג׳רי LÓrangerie.
הכל לכדי תמונה אימפרסיוניסטית
ואני משתוקקת להספיק גם את המוזיאון הזה היום. ולו רק כדי לראות שוב את היצירה המרכזית שבו.
אני זוכרת את הפעם הראשונה כשעמדתי מולה בחדר האובאלי, מסתובבת מוקסמת עם אזניות צמודות לאזניי כדי להבין למה התכוון קלוד מונה, כשצייר את החבצלות שלו.
היום, שוב אני חבושה באזניות, מסתובבת בהתפעלות ומוקסמת לא פחות.
לעולם איני מתעייפת משווקים ומאומנות.
Orangerie Museum, Jardin Tuileries, 75001 Paris, France
היום הזה היה מופלא והערב מתחיל לרדת.
הספקתי לשוטט ברחובות של השכונה המהממת הזו, לראות שלושה סוגי אמנות שונים, לשתות שוקולד חם, ללגום יין עם גבינה, לבקר בכנסייה אחת מרשימה, לראות נעליים שלעולם לא אקנה ולעולם לא אנעל.
אבל יש עוד שתי כיכרות יפות וחשובות באזור הזה ולאחריהן: אוכל.
במקום הכי לא צרפתי שיש – ושהכי השפיע – אולי – על הקולינאריה הצרפתית.
מסעדה יפאנית.
פלאס דה לה קונקורד
מול האורנג׳רי כיכר הקונקורד הענקית והמרשימה.
זהו השער לשדרות השאנס אליזה שמובילות עד לשער הניצחון הוא Arc de triomph.
לא רחוק מהכיכר נמצא ארמון הנשיאות האליזה Palais de lélysee.
הכיכר הזו מלאה במונומנטים ששדד צבא נפוליאון בכיבושיו, כשבמרכזה אוביליסק מצרי בן 3000 שנה.
Place de la Concorde, 75008 Paris, France
אני חוזרת לריבולי וחוצה אותו לצידו השני. ממשיכה לעלות בו עוד מעט ופונה שמאלה ברחוב בRue De Castiglione .
הגעתי לכיכר וונדום.
הכיכר הזו היא כיכר הזהב של פריז. יש בה מלונות יוקרה וחנויות תכשיטים מפוארים. היא מתמצתת בעיניי את כל מה שיש בעיר הזו: עושר אגדי, שיק והרבה קלאסה.
Place Vendôme, 75001 Paris, France
עכשיו אני ממש ממש רעבה.
ואני בדרך למסעדת ראמן קטנה ומטריפה.
אוכל יפאני בפריז
חברה שגרה בפריז הביאה אותי לכאן בפעם הראשונה ועכשיו אני מאוהבת.
למרות שכל הרחוב וסביבותיו מלאים במסעדות אסייתיות: יפאניות, תאילנדיות וקוריאניות, זו לי הפעם הרביעית שאני חוזרת אליה.
אני אוהבת את הפשטות של המסעדה ואת איכות המזון הגבוהה, הראמן שלהם מושלם. אני גם משתגעת על החצילים היפאניים המאודים.
הכל כל כך יפה ואסטתי.
על כסא בר גבוה אני מתיישבת מול השף היפאני העטור סרט על מצחו, ושאינו דובר מילה אחת בצרפתית, ומתבוננת מוקסמת, עת הוא מפליא בחיתוכי סכין ענקית, מלהטט ברצועות ראמן טריות ומשלים מנות בקישוטי אוכל חינניים.
Udon Jubey, 39 Rue Sainte-Anne, 75001 Paris, France
מסעדה יפאנית נוספת טובה וטעימה, נמצאת לא רחוק מפה ובמרחק הליכה קצר hakata choten .
Hakata Choten, 53 Rue des Petits Champs, 75001
עכשיו צריך לרוץ ולמהר, כי הערב אני הולכת לראות את ההופעה של קולד פליי בסטאד דה פראנס.
90,000 איש שמריעים למוסיקה הנפלאה. חוויה מטורפת בפני עצמה.
