אמא שלי

שתפרה לי תחפושות, שמלות מלמלה ושמלות היריון.

שגילגלה עוגיות שקדים עגולות, מדוייקות וטעימות להפליא.

שלימדה אותי להבריש חלמון מעל חלה תפוחה, אוורירית ומושלמת.

שבישלה כוסמין, וקמח מלא ואוכל בריאות שנים רבות לפני הטרנד הקיים.

שדחקה בי לעמוד ישר, גב זקוף ולהכניס את הבטן גם כשאני רוחצת כלים.

שהקציפה, וערבבה, וטיגנה והכינה את סלט הרוס הכי אלגנטי בעיר.

אמא שלי,

איננה.

אהבת עולם שלי 

שוב בית חולים, שוב ניקור, עוד בדיקה, עוד דקירה, ואת מחייכת לרופאים בנועם הליכותייך, בעיניים מוארות שהניצוץ והתקווה נשארו בהן עד הסוף.

כשנכנסת האחות לבדוק מדדים או האח למדוד לחץ דם את שואלת אותו בחיוך חיוור: ״מה שלומך חמוד?״

וכשאת שוקעת עמוק, לבור השחור שממנו כבר לא תחזרי' את ממלמלת לי ״אכלתם?.

אהבת חיי

הכל משמח אותך.

צילום של אגם ואביגיל הנינות שלך,

סרטון של קארין או אלה מחו״ל, קישואים קטנים וטריים בשוק, בד שיפון פרחוני ומשובח.

״תראי״ את אומרת בהתלהבות והעיניים שלך נוצצות, ״נעתיק דוגמא מהבורדה ונתפור שמלה עם שרוולים מתנפנפים״.

כולך אור גדול ומסנוור.

כולך אהבה ותום.

מלאת שמחת חיים ואהבה לכולם.

לעולם.

וכולנו נושאים אלייך עיניים מעריצות, מנסים לחקות אותך, להיות קצת כמוך.

וכל מי שמכיר אותך נכבש מיד באור הגדול הזה, בעיניים הירוקות, ששופעות בטוב ואהבה שאת שולחת  תמיד ליקום.

אישה גדולה מהחיים.

דמות מופת שלי

כבר שנה שאני כותבת את ההספד שלך.

בראש.

כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת.

כי איך אפשר בהספד אחד, לספר לאלו שלא מכירים אותך, מי את?

שנה שלמה הקפנו אותך במשמרות 24/7, לא עזבנו אותך לרגע, לא רצינו.

ילדים ונכדים, כלות וחתנים, מסורים ואוהבים, נושאים אלייך עיניים בהערצה, כמו תמיד, איזו נמרה – איזו לוחמת.

את המנהיגה שלנו,

המנטורית,

עמוד האש שלפני המחנה,

ועכשיו את איננה.

זכרונות ילדות 1

לילה, אני בת 12, מתעוררת משינה ובחוץ גשם שוטף.

החלון פתוח ואמא נשענת על אדן החלון. ראשה מכוסה במגבת והיא מחכה לבנים שלה שיחזרו הביתה מהמועדון. היא לא תלך לישון לפני שכולם ייכנסו, יכוסו היטב בשמיכות, יקבלו נשיקה אוהבת. ״לא רוצה מכונת כביסה״ את אומרת לאבא ״ קודם כל תקנה טלויזיה. אני רוצה את הילדים שלי בבית״.

וכך קרה, שהיינו בין המשפחות הראשונות  בשכונה, שהיתה להם טלוויזיה ובין האחרונות שהיתה להם מכונת כביסה.

זכרונות ילדות 2

פסח.

ליל ביעור חמץ.

זה החג הכי חשוב ביומן שלך.

ואת מתכוננת אליו כמו שרק את יודעת.

הבית מצוחצח ומבריק, העוגיות והעוגות עומדות במסדר.

הבגדים החדשים שתפרת לכולנו מוכנים לערב חג.

עכשיו כל הלילה את תתפני לבשל את ארוחת הסדר המפוארת שלך,  בכלי הפסח החדשים, תבשלי ותזמזמי.

בשמחה.

זכרונות ילדות 3

אני בת 7, אולי 8, רצה במעלה המדרגות, פניי אדומות מהחום והמשחקים ברחוב, אני צמאה ושותה מים.

את יושבת על הספה החומה, בידך חצי עיפרון ומחברת חומה ״דפרון״, בה את מתרגלת את אותיות הא׳ וב׳.

לא היה לך זמן  ללכת לאולפן עם ארבעה ילדים קטנים סביבך. אז בערב אחרי שסיימת את כל העבודה, שלא נגמרה מעולם, את מחזיקה את המחברת הקטנה שלך ומתרגלת בה, שוב ושוב, עד שאת קוראת וכותבת בעברית. שוטף, ברור, קולח.

כך לימדת את עצמך, בהתמדה, בעקשנות האופיינית לך לכתוב ולקרוא, כמו שלימדת אותנו ואותך עוד דברים על החיים.

בכל יום שישי הנחת מטבע בידיי ואני רצתי להביא לך עותק של עתון ״השער״, שהיה עיתון לעולים חדשים לתרגול השפה העברית.

בין דפיו תבלי את מנוחת השבת שלך.

אופטימית נצחית שלי

כשעליתם ארצה עם 4 ילדים קטנטנים נשלחתם למעברה מאובקת בבאר שבע, שם הקצו לכם צריף קטן ורעוע. בזמן שכולם קיטרו ובכו מסביבך, את עירונית שלי, לקחת כף גדולה וחפרת באדמה, שותלת פלפלים ונענע וחצילים ופטרוזיליה.

איך תמיד, בכל מצב – את יודעת להפיק את הכי טוב? הכי נכון?

את מדהימה.

אמא שלי

גם אם אוולד עוד 1000 פעם, אני רוצה להוולד רק לך.

לכי לך, אהבה גדולה שלנו, עופי. לכי לפגוש את אבא שהעריץ אותך כל כך.

תם עידן.