פוליה, איטליה

                ״לפני שאלוהים יצר את גן עדן הוא יצר את פוליה ״ מרק טויין .

אם גן עדן נראה כמו פוליאנאנו אה מארה, יש בי צורך בהול לתקן את דרכיי, לחזור בתשובה, לעשות מעשים טובים רק כדי להגיע לשם. שוב.

אלוהים.

איזה מקום הוא פוליה.

חבל ארץ יפהפה, פראי, חצוף, חופיו מלאים בצוקים מאיימים, מים שקופים וזכים ועיירות אגדיות.

פוליה.

זו לי הפעם השניה שאני מגיעה לפוליה. לפני כ 15 שנה היינו פה והחוויה זכורה לי כטירוף חושים בלתי נשלט.

אז, היו מיעוט שבמיעוט של תיירים, היום פוליה מוצפת תיירים, תיירותית במובן המסחרי שלה אבל עדיין יפהפיה.

הפוסט הזה משלב את הנסיעות שתיהן, זכרונות מתוקים מהעבר עם הווה מפעים חי ובועט.

פוליה.

לדרכנו יצאנו ארבע ראגצינות, חמושות ברכב פיג׳ו תכול, ארבע מזוודות קלות ואוקיאנוס של התרגשות.

טיול בנות של שבוע לפוליה היפה.

אותו נסיים בנאפולי הסואנת, הפרועה, החד פעמית.

את הדרך הארוכה ממרכז איטליה לוותה אותנו המוזיקה מספוטיפיי, מסיבה 1 מסיבה 2 וצלילים

מהארץ שהשארנו מאחור, ארץ שנאבקת במלחמה עקובה מדם, מתמשכת ועכשיו גם מיותרת.

השארנו את כל הפחדים, הצרות, החששות, הכאבים והמועקה ויצאנו לכבוש את פוליה.

פוליה היא פלא, פסיפס של צבעות, ריחות, ים פרוע, מים צלולים ונוף עוצר נשימה.

פוליה היא העקב המפורסם של המגף היפהפה המכונה איטליה.

היא משתרעת מגרגאנו ועד סלנטו כמעט 1000 ק״מ של יופי בלתי נגמר וקו חוף עוצר נשימה.

הטבע בפוליה עדיין בתולי והשפה השולטת פה היא ים , ים, ים ושוב ים. וצוקים גבוהים, חדים, מזדקרים מעלה

ויורדים אל הים התכול.

פוליה משובצת גם בעיירות חן, חלקן בלתי נשכחות, כפרים היסטוריים בתי טרולי עתיקים, ערים עם

ארכיטקטורה מופלאה ונוף עוצר נשימה. עיירות כמו נגזרו מאגדות ילדים כמו אלברובלו שמושכות

אליהן מליוני תיירים בכל שנה.

ובצדק.

היסטוריה

שמה של פוליה באיטלקית הוא  אפוליה   apuglia  והוא נגזר מהעם האפוליאני הקדום שאכלס חלק

עצום מהאזור לפני כ 3000 שנים.

מחפירות מקומיות גילו שרידי מאובנים של האנושות הקדומה המתוארכים לפני 25,000 שנים אלו נמצאו

ליד העיר אלטמורה, עיר הלחם האגדית. מערות עתיקות חלקן עם גרפיטי מהתקופה העתיקה.

מי ששם את פוליה על המפה הוא מלך סיציליה. מלכים אחרים שבאו בעקבותיו הבינו את חשיבותה

של פוליה ושמרו עליה כנכס אסטרטגי.

כולם שלטו פה כולל היוונים,

ולכן, כשמגיעים לפוליה, שוכחים מכל מה שמכירים באיטליה הקלאסית ובעצם נכנסים לסוג של יוון.

בתים לבנים, חלונות תכולים, שמש חזקה וארכיטקטורה שאין דומה לה במרכז וצפון איטליה.

(למעט בארי שהיא עדיין נראית כמו איטליה הקלאסית).

מה אוכלים בפוליה

מקומו של הבורד הקלאסי, שמשתרע מתחתית המגף ועד למורדות הרי הדולומיטים – קבוע. כל מה שמשתנה בו

הוא סוגי הגבינות,הבשרים הכבושים ומיני המאפים והלחמים. כל אזור והגבינות והנקניקים שלו.

גאווה מקומית. תמיד.

המטבח של פוליה הוא שילוב ייחודי, תוצר של אוכל מקומי שהושפע מכיבושים רבים. ביזנטים ויוונים

ונורמנים ונסיכויות קטנות. כל אחד השאיר משהו משלו בפלא הזה שנקרא פוליה.

פוקצ׳ה בארזה – הפוקצ׳ה המפורסמת מהעיר בארי, עבה, אוורירית עם עגבניות אדומות ולוהטות

זיתים מהאזור ותועפות שמן זית, אלוהים, אפשר למות ממנה.

טאראלי פולייזי (יש גם בנאפולי) שהן עוגיות עגולות כטבעת, קשות וממכרות. חלקן מתוק

חלקן מלוח (סוג של עבאדי) ואותן אוכלים גם בקלבריה. אני מכורה לטאראלי, אסור להניח לידי צלחת מהן.

הנה המתכון שלי לטאראלי של נאפולי עם פלפל שחור ושקדים….והשילוב הקלאסי הזה כל כך מיוחד, וקראנצ׳י

וטעים למות.

טראלי מנאפולי

האורקייטה – שהיא פסטה מקמח דורום צהוב ומים, קעורה ונראית כמו אוזן, לכן היא נקראת

״אזניים״ באיטלקית.

גם פסטת הקאוואטלי נאכלת פה, (כמו בסרדיניה, שם הוא נקרא ניוקי סארדי).

והנה המתכון שלי לפסטה קאוואטלי או ניוקו סארדו ונקניקיות ביתיות מסרדניה ויש שם פטנט עולמי:

פסטה נקניקיות מסרדניה

המנה האופיינית לאזור היא אורקייטה עם צ׳ימה די ראפה, שאלו הגבעולים של הלפתות הצעירות.

מדובר בירק מריר ועדין ואהוב מאוד באיטליה. ביחד עם הנקניקייה מדובר בקלאסיקה דרום איטלקית.

 פסטה אסאסינה – הפסטה של הרוצחים, כיוון שכמות הצ׳ילי בה היא פסיכית.

זו פסטה שמיטגנת ספק מתבשלת במחבת עם הרוטב האדום על להבה גבוהה יחסית עד שתחתיתה נחרכת כהוגן.

מידי פעם ״משקים״ אותה בציר עגבניות רותח עד שהיא מוכנה, חלקה העליון נגיס והתחתון חרוך כמעט שרוף.

כאן היא מוגשת עם בורטה כדי לצנן את להט הצ׳ילי ומקורה של הפסטה המהממת הזו הוא בעיר בארי.

לחם אלטמורה שהוא שם דבר בעולם כולו ובמאטרה זועמים על האלטמוראים וטוענים שהם גנבו

מהם את המתכון. כך אמרו לי האם והבת ששכרנו מהן את החדר במטארה.

במטבח הקטן שלהן ראיתי על השיש לחם כזה, הצבעתי בחיוך לעברו ואמרתי: אלטמורה….

וואייייי ואייייי ואייייי…… טוב נו. מי גנב ממי? הרי אתם ערים קרובות.

קיצר….לחם מהמם.

הלחם עצמו עשוי מחיטת דורום צהובה, מים זכים מקומיים ונאפה בתנורי עץ עתיקים ובטמפרטורה

גבוהה מאוד. הוא עצום ממדים סופו קליפה עבה וצרובה, כמעט שרופה ותוכו צהבהב מטריף.

את הלחם נהגו הצליינים לקחת לדרך כיוון שהחזיק מעמד בשל אופן אפייתו.

הבוראטה האלוהית, אלוהית אלוהית הבוראטה שלהם. מי שלא טעם בוראטה פולייזית לא טעם בוראטה

מימיו וכל מילה מיותרת.

גבינות וסאלומי אופיינים לאזור

פירות ים ודגה  תועפות של דגים ופירות ים מבושלים, מטוגנים,  בפסטה ומה לא…..

פריזלה frisseli שהם מעין בייגלה חתוך לרוחב לשניים קלוי מאוד עד כמעט יבש מאוד:

מרטיבים אותו במים, מניחים בתחתית הצלחת ומעליו עורמים את כל הטוב שיש לפוליה לתת.

אני אכלתי אותו כך עם סלט ירקות נפלא מועשר בזיתים, צלפים, בצל טרי וגבינות איזוריות.

זה היה אמא לה…..

פוצ׳יה – שהיא הלחם המקומי אולם צורתה כשל פיתה שמנמנה ותפוחה. אותה פוערים הפולייזים ומעמיסים בה

ללא בושה: גבינות נקניקים וכל מה שהטבע והים הנדיב נתן לחבל הארץהמופלא הזה.

מתוקים:

כמו בכל מקום באיטליה, בעיקר בדרומה, גם פה אוהבים מתוקים למשל:

טטה דלה מונאקה – הציצי של הנזירה: עוגה קטנה ועגולה מבצק פריך מיוחד עמוסה בקרם פטיסייר טעים.

פסטיצ׳וטו לצ׳זה –  סירות בצק פריך ממולאות בקרמים שונים, פאטיסייר, דובדבני אמרנה, לימון ושוקולד והוא מגיע להעיר היפה לצ׳ה אבל אוכלים אותו בכל פוליה ובכלל באיטליה.

והנה המתכון שלי לפסטיצ׳וטו נהדר, שאותו אוכלים גם בקלבריה ושם הוא נקרא פאסטיצ׳יונה.

פסטיצ׳יונה קלברזי

ארוגוסטו – שהוא בעצם הספוליאטלה האייקוני מנאפולי ומוכר בכל דרום איטליה אבל פה הוא ארוך יותר,

גדול יותר ונפלא תמיד בעיקר כשהוא ממולא בקרם ריקוטה.

קפה לצ׳זה שהוא הקפה האולטימטיבי בקיץ הלוהט של פוליה: אספרסו חזק, חלב שקדים ממותק

(מקומי) וקוביות קרח ומקורו, שוב,  בעיר היפה לצ׳ה.

קרבתה של פוליה לקאמפניה, מביאה גם את הפיצה הנאפוליטנה הנפלאה.

היין הנפלא של האזור הוא פרימיטיבו ובעיניי היין הכי טעים באיטליה. חצוף, נועז, עז טעמים

וצבעו מרהיב.

ממש ממש כמו פוליה עצמה.

פוליאנאנו א-מארה Polignano a Mare

הצוק הלבן והמרהיב של פוליה.

את משכננו הראשון, קבענו בעיירה המדהימה הזו.

לא ידענו כמה היא מדהימה עד שהתגלה בפנינו הים המצולק בסלעים וצוקים, כשמעליו מתנוססת

העיירה הקטנה והמטריפה הזו, תכלת השמים והתכול הרחוק והמופלא של הים הגדול.

על הצוק שמתנשא גבוה מהים האדריאטי,  יושבת פוליאנאנו והיא אחת העיירות היפות ביותר שראיתי

בחיי ובכלל נחשבת לאחת היפות באיטליה.

המרכז ההסטורי שלה מסועף בסמטאות קטנות וצרות, צבועות בלבן ומחופות במרפסות, בצמחים ובתי

עינוגים שונים: בתי קפה, מסעדות, גלידריות, פוקאצ׳ריות, חנויות אמנים, בארים קטנים.כיכרות מטריפות.

עיירה אלוהית.

בכניסה לעיירה בכיכר מצד שמאל – ממש מעל הים והצוק הלבן, מתנוסס פיסלו של יקיר העיירה הזמר

והמלחין דומניקו מודניו, עליו גאוותם.

הכניסה לעיר העתיקה היא דרך השער היפהפה המארקו-סלה שנבנה לפני כ 500 שנה הוא גם מכונה

הפורטה גרנדה. השער הגדול.

הסתעפות הרחובות הקטנים והמרהיבים מבטיחה חוויה קסומה. ללכת לאיבוד בתוכן הוא תענוג שחווינו

במשך 3 ימים ולילות מה הפלא שהתקשנו להיפרד ממנה?

למטה, על החוף הסלעי ב״לאמה מונצ׳לה״ החוף הוא קטן וסלעי והמים  בצבע טורקיז מהמם.

שם שם, נחבא מעיניים זרות נזרקנו על החוף וצללנו למים הזכים. ויש עוד חופים כאלה, המון….

פזורים, כמעט נטושים ישנם עוד חופים פזורים שם, כמו  ה cala paura, שם בילינו בוקר אחד

מדהים במים הצלולים והזכים של הטבע.

אחת החוויות היותר מהממות שהיו לנו בפוליה.

בעיר עצמה מונומנטים יפהפיים ארמונות  מפוארים כמרקו סאלה, פלאצו ד׳אורולוג׳יו והכיכרות ֿ

הקטנות שבמרכז העיירה.

בכניסה מצד שמאל ניצב בגאווה גשר רומי עתיק שממנו צעדו או נסעו מברינדיזי השכנה עד לרומא

העיר הגדולה.

אגב, גם מברינדיזי אפשר להגיע לפוליה (גם מבארי) אלו שני שדות התעופה החשובים והקרובים לפוליה.

העיר העתיקה מוקפת ב״מרפסות״ הצופות על הים, מחזה מרהיב בכל רגע משעות היממה

בעיקר בערב.

המוטיב שמנחה את העיר הזו היא ים, מים. הפעילות סביב העיירה הזו היא בעיקר חופי רחצה

שיט מסביב להן ולמערות ושחיה.

הווייב: חופש, מרחב, טבע, שמיים וים.

יזמים חרוצים בפוליאנאנו א מארה, הפכו חלק מהמערות – המשקיפות על מי הטורקיז

המרהיבים – למקומות בילוי, הנאה ומסעדות פאר, שרובן על פי הידוע לי הינן מלכודות תיירים.

ראו הוזהרתם.

בכל הסמטאות, הרחובות והככרות, מציעים לתייר ולמקומי את הדולצ׳ה ויטה האיטלקי המפורסם,

בעיקר בשעת האפרטיבו, שאין יצור אנוש בעולם, שיתנגד לו.

מהמקום היפהפה הזה יצאנו לטיולי כוכב.

אלברובלו Alberobello

הפנינה הזו שוכנת בין מחוזות בארי, ברינדיזי וטראנטו וזהו חבל ארץ פורח ומנוקד בעצי זית רבים.

כל האזור החקלאי והנעים הזה של פוליה נותר אוטנטי.

אלברובלו היא בירת איזור הטרולי.

הטרולי הם בתי חווה שראשם בצורת חרוט והם נמצאים בעמק היפה והירוק הזה. אופן הבנייה המיוחד

נוצר על מנת לחמוק ממיסים שהוטלו על החוואים בגין בנייה.

העיר נוסדה לפני 500 שנה על ידי רוזנים ויש בה יותר מ 1500 טרולי, כל המראה המרהיב של העמק

הירוק והבתים המחודדים שזרועים בה, יוצרים תחושה של כניסה לאגדה.

העיירה מחולקת לרבעים שונים אבל מרכז העיירה, הנופים הייחודיים הוא רחובות הטרולי המשופצים באופן

מרהיב, מרוצפים בחנויות תיירים, מסעדות ומראות פנורמיים של ״שדות טרולים״ יפהפיים.

חלקם של הבתים המיוחדים הללו עדיין משמש למגורים וחלקם למסחרי ויש גם טרולי שהם ציבוריים, כמו

כנסייה או מוזיאון.

העיירה המיוחדת הזו הוכרזה כאתר מורשת אונסקו ובשל ייחודה סוחפת לכאן מליוני תיירים בשנה.

בביקורנו הקודם לנו בטרולי מלון וזה היה מצחיק אפילו מוזר משהו,  כיוון שבפנים כל הקירות עגולים…..

אחרי שאנחנו עולים ויורדים, מטפסים, מסתובבים, מתלהבים ומתעלפים מהמתיקות והייחוד של העיירה,

אנחנו עושים הפסקת קפה, פירות ומים קרים, יושבים בשמש הנעימה בנקודה האסטרטגית של העיירה

וממנה משקיפים על גגותיהם המחודדים של הטרולי, גגות שמרחוק, נראה שהם כמעט נוגעים בשמים.

אנחנו בעולם של אגדות: כשמסביבנו שדה שלם זרוע בטרולים חמודים ועתיקים.

בדרכנו לתחנה הבאה אנחנו עוצרים בתחנת דלק, שם נמצאת מסעדת פועלים פשוטה פשוטה פשוטה…..

אבל אלוהים…

כמה פשוטה ככה טעימה. ואלה בדיוק אבל בדיוק המקומות שאני אוהבת לאכול בהם.

המקומות הקטנים שלא שינו צורה וזמן ומקום וטעם ואליהם מגיעים בני המקום כל יום ועל פני שנים.

קוראים לזה מסורת. והיא יפה כל כך.

קרפצ׳יו נהדר וטרי, אורקייטה קלאסי ברוטב עגבניות, פולו פריטה קון פטטה. שזה בעצם שניצל עם צי׳פס ביתי.

סלט ירקות, לחם נהדר…….הכל טעים וטרי.

וואו ….סליחה אין כתובת בגוגל…פשוט לצאת מאלברובלו לכוון לוקורוטונדו locorotondo

ולחפש תחנת דלק…..

לוקורוטונדו  locorotondo

אלוהים שיעזור לנו עם היופי הזה.

העיירה הזו מטריפה, מטריפה מטריפה.

הצבע הלבן שולט בסמטאות הצרות, פרחי הגרניום הצבעוניים שנשפכים, כדי הקרמיקה הצבעוניים,

המדרגות המתפתלות, החנויות המעוצבות, הקשתות מעל…..הנשימה נעצרת ליופיה של עיירה קטנה ולבנה.

לוקורוטונדו היא מקבץ של יופי בלתי פוסק.

אפשר להסתובב בה on and on, אפילו ללא תכלית, ללא מטרה, סתם לשטוף את העיניים,  להרחיב

את הלב ולפתוח את הנשימה והנשמה.

המרכז ההסטורי הקטן שלה יפהפה ובו פזורים בתי הקוממרסה, עם גגות משולשים.

כנסיות, ארמונות, סמטאות…

ואל תשכחו את הגן הקטן שמשקיף על העמק, עם הנוף עוצר הנשימה.

זהו נפרדים בעצב ממנה אבל יש כל כך הרבה לראות מפוליה וכל כך מעט זמן…..

ממשיכים לתחנה הבאה שלנו: מונופולי

מונופולי Monoploi

במונופולי היפה, ההסטורית, שיושבת על שפת הים האדריאטי, אנחנו עושים סיבוב מהיר, היא נעימה ללכת

ונעימה לטייל בה,

עצרנו רק לסמן v כי היעד שלנו הוא בעיקר החופים שלה.

בכל זאת אנחנו עושים הפסקת קפה ומתוקים.

מזמינים ארוגוסטו – שזה האח הגדול של הספוליטאלה – ונקרא כך כי צורתו של לובסטר.

הוא טעים בדיוק כמו הספוליטאלה, פריך, מתנפץ ומתפצפץ בפה, עמוס בקרם ריקוטה איטלקי.

עונג שרק איטליה יודעת להנפיק.

שלא תתבלבלו היא יפה מאוד,

גם המרכז ההיסטורי שלה יפה וכיאה לעיירה עתיקה מסונף בהסתעפות של סמטאות צרות ולבנות.

הנמל שלה עתיק ויפה שם עוגנות סירות תכולות.

שמים, שמש, רוגע וים תכול.

מונופולי לא חפה מקתדרלות יפות ולבנות, מצופות שיש בדרך כלל וסגנונן הקלאסי של פוליה:

בארוקי עד כדי לעיתים מצועצע.

יאלללה……לים.

חופי הים בפוליה הם נפלאים, פראיים ופתוחים לציבור.

אין פה מציל, אין שמשיות, אין דוכנים ואין בתי קפה. ככה as is, כמו שהטבע התכוון.

לתוך הטבעיות והיופי הזה גדלים מליוני איטלקים פולייזים מאושרים, שמחים וצוהלים במים הצלולים

והיפים, מעבירים ימים שלמים וילדות מאושרת של קיץ חם ורטוב.

את היום המשוגע והנפלא הזה אנחנו מסיימות בבארי, אךךך…… בארי חייבים לשוב אלייך שנית….כלומר…

שלישית.

כי לי זו הפעם השנייה בבארי.

בארי Bari 

בארי היא עיר מיוחדת במינה. למרות שהיא עיר גדולה שהתפתחה עם השנים, וכמות התיירים בה כבר עומדת

על מספרים פסיכיים, בסמטאות עוד ניתן לראות אנשים מוציאים כסאות מהבית, ומקשקשים עם השכנים.

מן חיי שכונה שכזו.

נו…איטליה….

בלילה בארי מוארת באור יקרות, על סמטאותיה והנמל היפהפה שלה.

הסמטאות עמוסות בבתי קפה ומסעדות ומוזיקה נשמעת מהן בקולי קולות, בין לבין, מלצרים מזמרים ששרים

את הלהיט העכשוי  Sarà perché ti amo……כי זה מה שהתיירים ראו באינסטה ובטיק טוק…. והם… חמודים,

שמחים ומספקים את הסחורה בחן איטלקי, בהרבה שמחה ורעש.

לפני 15  שנה, נחתנו באישון לילה בבארי, אחרי קונקשיין ארוך ברומא, היישר לחום המהביל של העיר

ולסמטאות האפלות שלה.

רעבים למדי חיפשנו מסעדה בקרבת המלון ושם התוודעתי לראשונה לפוליה ולאוכל שלה

שם התאהבתי בטירוף ביין הפרימיטיבו  שהוא יין צעיר, עז טעם חצוף ונפלא ועד היום זה היין

האיטלקי האהוב עליי ביותר.

שם גם אכלתי לראשונה את הלחם המפורסם של אלטמורה. לחם ענק בגודל של כדור גדול, כמעט שרוף מבחוץ –

אפוי בתנורי עצים ענקיים – וצהוב מבפנים.

צהוב כי את הלחם הזה מכינים מחיטת דורום צהובה.

וטעמו לא נשכח מזכרוני עד עצם היום הזה. השתגעתי עליו ולא נרגעתי עד שנסענו לאלטמורה עצמה (עליה

בדרך כלל מדלגים התיירים) כדי לחפש את הפורנו – המאפייה העתיקה בת 500 שנה.

את הלחם הזה לקחו הצליינים, שהלכו בדרכים שבועות ארוכים. הווא נשמר היטב והזין אותם לתקופה של

שבועות ארוכים, בעיקר בשל עמידותו.

כן וזו בדיוק אותה החיטה ממנה עושים את הפסטה עד עצם היום הזה.

באלטמורה אז, אכלתי את אחת הארוחות הכי טובות בחיי ever ובאיטליה בפרט.

אבל אלטמורה זו עיר אחרת, עידן אחר וזמן אחר .

אנחנו בבארי.

בארי היא עיר נמל גדולה. יש לה רובע עתיק מאוד והיא, כמו כל עיר עתיקה, אף היא מרוצפת

בסמטאות קטנות ומרתקות. הטיילת שלה ארוכה ומהממת, ויש בה כנסיות וקתדרלה יפהפיה.

המבנים והכיכרות סביב הנמל מרשימים.

זו ממש עיר יפה ואיננה דומה לשום עיר פולייזית אחרת שנמצאת דרומה ממנה.

ברובע העתיק של בארי, כשביקרתי שם לראשונה לפני 15 שנים, ישבו , ויושבות גם היום, נשים שמגלגלות

פסטת אורקייטה – הפסטה של פוליה – ומוכרות אותה לכל דורש.

אז לקחתי שתי שקיות אורקייטה שהיו עדיין לחות (כי לא הספיקו להתייבש) ולכל מלון שהגעתי פרשתי

את הפסטה להמשך התייבשות….כך עד שהגיעה לישראל .

כן, נעים מאוד זו אני – משוגעת….

בביקורי הקודם היתה בארי די מוזנחת, הרובע העתיק הזה היה מוזנח כמעט גווע, אז ישבו 2-3 נשים לעבודת

הכנת הפסטה המסורתית, והיום יושבות שם לא מעט נאמר לי ומגלגלות אורקייטה, אבל רבים מהן עושות זאת

לדרישת התיירות הגוברת והולכת, ואני קראתי בעצב איפה שהוא, שאת רוב האורקייטה הן פשוט קונות מראש

ומניחות ״כאילו, לייבוש….. הביקוש גובר על ההיצע והמציאות מייצרת כורח.

אוףףף כמה שתיירות יודעת להרוס תרבות.

וזה עצוב לי.

אניוואי השעה היתה כבר מאוחרת בבארי ולא הספקנו לצלם אותן אבל הינה צילומים ישנים מהביקור

הקודם שלי  מלפני 15 שנים 🙂

בבארי אנחנו גם טורפים את הציצי של הנזירה, שזו עוגייה עגולה ופריכה מאוד ממולאת בקרם פטיסייר

איטלקי, טעימה למות.

ככלל, המון מאכלים, משקאות ומתוקים נולדו במנזרים.

וזאת מכיוון שלמנזרים היתה גישה לאדמה, ליידע ולפרודוקטים, כשלאדם הפשוט לא היתה גישה בכלל לאלו.

מזלו של המטבח האיטלקי.

שאגב, לפני חודש קיבל הכרה מאונסקו כמטבח!!

לא רק מתכונים ומאכלים (כמו הפיצה הנאפוליטנית), אלא כתרבות, הסטוריה וערך תרבותי חובק עולם.

וויוה איטליה.

את היום למחרת אנחנו לוקחות באיזי…..בפוליאנאנו אה מארה עדיין,  ומחליטות ליהנות מעוד זמן

מהעיירה החד פעמית הזו הכל כך מהממת ביופיה.

את הבוקר אנחנו מבלות על חוף הים הפראי, הלא מסודר, שם עוברות עלינו שעות ארוכות של רוגע, מנוחה

ואושר צרוף,  במים הנעימים של חוף ה cala paura היפהפה.

זהו לנו הערב השלישי והאחרון בעיירה המהפנטת הזו. אנחנו יוצאות לסיבוב פרידה  מתוק מריק כדי ליהנות

עוד מעט וכדי להיפרד ממנה… אוףףף …..אני כבר מתגעגעת ומבטיחה לעצמי לחזור במאי הקרוב.

עוד סיבוב בויה רומא המואר, השמח, המלא חיים והעמוס לעייפה

הכל מלא: הרחובות, הסמטאות, המסעדות הבארים, בתי הקפה החנויות…..

חופש. קיץ, פוליה, איטליה.

עוד ארוחה אחרונה פה, עם האוכל הנפלא של הדרום.

הפעם ספגטי של הרוצחים….למה? כי הוא חריף אש

וטעים אש….הצילום נורא הפסטה מהממת…..

עוד סיבוב גלידה מהממת עם גרידת הליים המרעננת והמיוחדת ברחוב טריטונה.

לילה טוב פוליאנאנו את כל כך יפה וכל כך טעימה.

מחר נמשיך ונדרים לקרסול של פוליה….

בבוקר, אנחנו עוזבים בלב כבד את הפנינה הזו, סיבוב קטן מול הים, קפה קטן, מוחים דמעה,

מדליקים את האוטו

ויאללה……

לאוסטוני

אוסטוני Ostuni 

אוסטוני היא יוון הקלאסית, כלומר, כל פוליה כמעט היא סוג של יוון הקלאסית, שהרי היוונים שלטו שם 500

שנה מהמאה ה-8 לפני הספירה ועד למאה השלישית לפני הספירה.

הבניינים הלבנים הבוהקים, הצבע הלבן ששולט ברחובות, בערים, בעיירות, שמזכירות את עיירות החוף

של יוון, החלונות הצבועים בכחול ים, מזג האוויר.

אולי גם קצת מהמטבח היווני, שגם הוא טרי ומשופע בירקות ופירות ים, כיאה למדינת חוף.

אוסטוני יפהפיה, וצריך גם שרירי רגליים חזקים, לטפס למעלה, להתבונן על הנוף היפהפה מסביב, להתענג

על הלובן המרהיב הזה, שמקיף אותך מכל עבר.

וכדאי כדאי לטפס למעלה, במדרגות הלבנות, המסתעפות, הבלתי נגמרות, כדי להציץ למטה לים הכחול, האדריאטי,

המתהדר ביופיו ובצבעו הכחול, הצלול והמופלא שלו.

מסביב אוסטוני מוקפת במטעי זתים בלתי נגמרים ויש הטוענים בתוקף, שכמות השמן המיוצרת באזור פוליה,

היא הגדולה ביותר בכל העולם, בוודאי באיטליה.

וכן, אפשר להחנות את הרכב בחניון למרגלות העיר העתיקה ופשוט לטפס, בקלות, בכיף את כל

הרחובות היפים,הכיכרות והקתדרלה היפה של מריה אסונטה, אדריכלות גותית במלא הדרה והיום

היא סגורה לקהל.

כיכר החירות 'piazza della liberta היא הכיכר המרכזית וממנה ניתן לצאת לטיול רגלי במעלי המדרגות,

הלבנים והמושלמים. מסביב אפשר להניח את הרגליים למנוחה קצרה רק כדי להמשיך ולטפס עוד ועוד

במדרגות הלבנות הממכרות אל הנוף המושלם שמסביב לגבעה.

כדאי להציץ לחזית של הכנסייה של ס פרנצ׳סקו מאסיזי, אופיינית לכנסיות של פוליה, עם הבניה

המצועצעת משהו. אוסטוני, גם את יפהפיה….אבל עכשיו חייבים לצאת….ללצ׳ה.

לצ׳ה Lecce

עכשיו אנחנו דוהרים, שמים פעמינו לפנינה של המחוז, ללצ׳ה.

לצ׳ה היפה, שיש לנו רק 24 שעות להתענג על יופיה אבל אין ברירה כי יש בקנה עוד את מאטרה ויומיים

בנאפולי.

אל תדאגי לצ׳׳ה עוד אשוב אלייך….בשלישית.

מבטיחה.

אז מה רואים בלצ׳ה?

פיאצה דואומו  Piazza del Duomo

פיאצה דואומו היפהפיה, שיפה ביום וגם בלילה

פיאצה ענקית, מרשימה מוקפת בפאלאצי יפהפיים: אחת היפות בכל איטליה.

ויש בה את מגדל הפעמונים עליו אפשר לטפס ולראות את העיר ממבט על, צמוד לו ארמון הארכיבישוף,

ועוד מספר מבנים מרהיבים, שכולם יחד יוצרים תצוגת יופי של ארכיטקטורה מפוארת ומרגשת.

קייזה די סנט מתיאו. Chiesa di San Matteo

כדאי להתעכב ליד הקייזה המיוחדת הזו, שהפסאדה שלה מטריפה, אין לי מילים אחרות מלבד לומר מטריפה.

עשויה ביד אומן, בתכנון מושלם ובדקדקנות מרהיבה.

שוב סגנון בארוקי איך לא, ושוב שווה לראות אותה גם בלילה.

בזיליקה די סנטה קרוצ׳ה Basilica di Santa Croce

המדהימה ביופיה, שהיתה בשיפוצים שנים ארוכות.

הבזיליקה הזו היא הדוגמה הכי מרהיבה לארכיטקטורה הבארוקית ששוטפת את דרום איטליה

ואת פוליה בפרט.

העיטורים והפנפונים מסביב מדוייקים ביופיים ובדיוקם,

הבניייה משולבת עם שיש ואבן גיר שאופיינית למקום.

פיאצה סנט אורונזו Piazza Sant'Oronzo

שיפה ביום וגם בלילה

הכיכר הזו שקרובה לאמפיתיאטרון העתיק של העיר היא כיכר יפה ומרשימה

והיא מהממת גם בלילה כי אז כל המבנים מסביב נצבעים באורות צבעוניים.

ויש גם את שני השערים יפהפיים של העיר….

שער נאפולי – Porta di Napoli 

שהוא אולי היפה ביותר והמפואר ביותר בעיר שיש בה 4 שערים יפהפיים.

לא להחמיץ !!

שער רודאייה Porta Rudiea

הרחב היפהפה, העתיק ביותר בשערים ששוחזר שוב במאה ה 17.

ובראשו פסליהם של מייסדי העיר.

ומה לא הספקנו לראות בצער רב, את בית הכנסת היהודי, את המוזיאון היהודי ואת כנסיית סנטה קלארה שיש האומרים שהתקרה שלה עשוייה מעיסת נייר. אומנות עתיקת יומין מסתבר.

ולא הספקנו לראות לצערי את האמפיתיאטרון של לצ׳ה, שהוא מושלם ועוד פנינות ארכיטקטוניות,

ֿבהן התברכה העיר היפה הזה.

לצ׳ה…….

את מהממת ביופייך.

מלאה בהוד והדר כיאה למלכת הדרום, אני אשוב אלייך !

הדרך אצה רצה לנו ואנחנו בדרכנו למטרה.

מאטרה אינה שייכת לפוליה, היא שייכת למחוז קטן מאוד שנקרא בזיליקטה, אבל היא ממש במרחק נסיעה

קצר מלצ׳ה וגם על הדרך בחזרה לנאפולי, כך שאין שום סיכוי לוותר עליה, ואין שום סיבה שלא להיכנס לעיירה

המדהימה הזו, שיש לה סיפור מטורף… הפלא הזה – מאטרה – הפך למומלץ unesco ובצדק.

עוד קודם נעבור דרך עוד עיר אחת חמודה על שפת ים.

טראנטו.

טראנטו Taranto

אל תתבלבלו עם העיר החמודה שנמצאת למעלה בדולומיטים שבצפון איטליה טרנטו Trento.

זו tranto טראנטו, שבדרךכלל אחרי פוליה המהממת וחצי האי סאלנטו,ובדרכם למאטרה, מעטים הם

המתעכבים לעצור אצלה, אבל לנו יש מעט זמן ואנחנו גם נורא רעבים…אז למה לא?  פאוזה קצרה וזהו.

וזה מה שעשינו.

והעיר העתיקה חמודה כל כך …..ואכלנו שם צהריים כל כך טעימים…..

את פנינו מקבל הים הכחול והיפהפה, על חופו מיצר ענק ומרשים, שמור ומשומר Castello Aragonese

העצום במימדיו שחולש על הים האדריאטי והים היוני, זה הים שמפריד בין איטליה לבין אלבניה, שמשקיפה מהמזרח.

אנחנו מחנים את הרכב ועוקבים אחר המספר הזעום של תיירים, שכמונו, אולי רק רוצה להבין מה יש שם בסמטאות

האפלוליות.

לנשנש משהו ולהיפרד לשלום.

כנסיית סן פייטרו מהמאה ה 11, שנורא נורא רציתי לראות את רצפת הפסיפס שלה (אגב רצפות

הפסיפס של הכנסיות בפוליה זה משהו מיוחד במינו), אבל בדיוק עכשיו עושים עבודות באזור והוא נחסם ֿ

להולכי רגל.

כמה חבל.

הסמטאות מקסימות, אם כי מוזנחות משהו…

אבל האווירה קסומה, כמו נסיכה שעדיין לא התעוררה.

בבר רחוב צעיר מלא חיים, עם מוזיקה רועשת ומגניבה אנחנו עושים הפסקת צהריים קטנטנה, מרימים

כוס בירה וזוללים מצלחות קטנטנות טריות וטעימות להפליא את פלאי הים שמסביב.

שם אנחנו גם תקלים בחיוך חם כשאנחנו מודיעים: אנחנו מישראל….

El Barrio, Via S. Martino, 86, 38122 Trento TN, Italy

רגע, שנייה, ראיתי מכולת מיושנת ואפלולית, כמה אני אוהבת את המקומות הללו, שאני בטוחה שמכמינים בתוכם,

את העבר, את המסורת ודברים טעימים….וכן בחנות המכולת הזו,  כמו יצאה משנות ה-50 של ישראל,

אני אוספת, איך לא, את סירופ השקדים להכנת הקפה הלצ׳זה……זוכרים?

אספרסו חזק, משקה שקדים וקרח.

אוקי,

מתחילים לראות את סוף המסע בפוליה…נותרו ימים ספורים, לא מאמינה שגמענו את כל הטוב הזה בארבעה

ימים מלאים, קסומים ועמוסים.

עכשיו אנחנו דוהרות בתוך שדות שטוחים, בין מרחבים פורחים  ופתוחים ובנוף, שהוא מצד אחד חד גוני

ומצד שני ירוק להפליא.

אנחנו בדרכנו למאטרה.

הבושה של איטליה !!

הבושה של איטליה – מטרה Matera basilicata 

אינני יודעת מנין להתחיל בסיפור על מאטרה.

האם להתחיל מהביקור הראשון שלי לפני כ 15 שנים? הלם ותדהמה מהסיפור המופלא של מאטרה.

אז, היתה מאטרה בערך רק כיכר מרכזית יפה וסואנת ומסביב לה המון הזנחה ואפילו עוני.

היום מאטרה פורחת, משגשגת ויפהפיה, וזאת לאחר הכרזת אונסקו, מה שהביא

לעיירה תקציבי ענק, לפיתוח מואץ וכמובן למליוני תיירים בשנה.

עכשיו גם הסאסי שלה, מערות האבן המפורסמות שהיו ידועות לשימצה, הפכו לבתי עינוגים,

מלונות פאר, בתי קפה ומסעדות.

איזה מהפך.

אז מה הסיפור של מאטרה?

מאטרה היתה האזור הכי עני ומוזנח באיטליה. בשנות ה-50 גרו אלפי אנשים במערות חצובות בסלע, בתנאי

תברואה ועוני מרודים. מצב מחריד לכל הדיעות.

בעוד שמרכז וצפון איטליה חגגו את החיים עצמם, פסטיבלים, אופנה, תיירות מתגברת, חיו אלו בבושה,

בתנאים מחפירים, מחפירים.

למאטרה הגיע ראש ממשלת איטליה דאז אלצ׳ידה דה גספרי, הוא הזדעזע ממה שראו עיניו ופיו פלט את המשפט

שישנה את גורלה של העיירה ״ ״זו הבושה של איטליה״.

כותרות העתונים זעקו את המשפט הזה שוב ושוב והעלו לתודעה באיטליה,  את המצב המחפיר של העיירה

ושל מי שהיו אזרחים שווים באיטליה המאוחדת.

לאחר כ 3 עשורים בערך, בעזרת המון תקציבים וחקיקה עקשנית, הצליחה ממשלת איטליה להוציא,

את התושבים מהמערות ולאכלס אותם בבתים ראויים למגורים, עם חשמל וביוב זורם ובתנאי תברואה סבירים.

אבל המערות מסביב נותרו מוזנחות ונטושות וזה מה שראיתי לפני כ 15 שנה.

היום, המערות הללו הפכו לבתי מלון בוטיק, מבוקשים מאוד, למסעדות מפוארות ולעדות של הסיפור המרתק הזה של מאטרה.

אגב, אחת הסיבות שאונסקו העניקה את ההכרה לעיירה היא בזכות חוכמה עתיקה של שאיבת מים מהעמקים

למטה, לעיירה למעלה, חוכמה שהסביר לנו המדריך שלנו והיא מסובכת להסבר כאן (תגגלו….)

מתוך אתר תיירות ידוע ומבוקש, אנחנו מזמינים סיור ומקבלים  דוקטוראנט בן מאטרה, שחוקר את המקום

ואת ההסטוריה שלו. איש קסום, מלא בגאווה מקומית ויידע ואיזו מטומטמת אני שלא שמרתי את כרטיס

הביקור שלו.

זה היה אחד הסיורים הכי מרגשים שחוויתי בחיי. מסתבר שלא רק עבורי.

כשישבנו לסיכום טיול בערב האחרון ושאלתי את חברותיי מה היה ההיילייט של הטיול, הן ענו כולן פה אחד

וללא היסוס : מאטרה.

אנחנו עושים סיור מרתק של 4 שעות נפעמים ונרגשים מתיאור המצב דאז, עד היום, עוברים דרך מוזיאון מקומי

שמציג את חיי התושבים דאז, מטפסים במדרגות, עוברים דרך כנסיות וסמטאות וכיכרות,

צופים לעבר המערות, שלעת לילה מוארות באור יקרות ומהוות אטרקציה מרתקת.

ולא מאמינות למהפך.

באמת שלא ניתן במילים, ואני לא יכולה להעביר את החוויה ולתאר את העיירה הקסומה והמיוחדת הזו,

המראה המרהיב שלה, כשהיא מוקפת במערות מנצנצות באורות הלילה, יחד עם הסיפורים השזורים בסיפור

הבלתי יאמן הזה.

צריך להגיע לכאן בעצמכם ולהבין.

מהמם. פשוט מהמם.

הנה עוד מקום שאני חוזרת אליו!

בוודאות !!!

אנחנו מסיימות את היום הארוך והמרגש הזה במסעדה קסומה, מחוץ לחומות ובמרחק הליכה קל,

שמגישה אוכל איטלקי בפרשנות מודרנית.

אנחנו מזמינים פסטה מסולסלת ביתית וענקית, ברוטב פיסטוקים ועוד צלחות נפלאות, שרק איטליה

יודעת להציע.

כדרכי בקודש, אני סורקת בעיני נץ את התפריט, מחפשת משהו שאני לא מכירה והנה הוא !!

אחד המאכלים  המפתיעים והמקסימים שאכלנו שם, ומסתבר שהם חלק מתרבות המקום: פלפלים מיובשים

מיוחדים שמטגנים ומגישים לשולחן, כנשנוש או כמו צ׳יפס או נאצ׳וס הם נקראים peperoni cruschi.

אלה פלפלים אדומים, יבשים ודקים מאוד,שגדלים כמובן באזור.

הם לא חריפים ולאחר הקטיף מייבשים אותם בשמש (ממש כמו פלפלים מאזור הבסקים

Piment d'Espelette (המון מידע עליהם ועל הבסקים בפוסט המהמם שלי הנה כאן:

חבל הבאסקים פיסה מגן עדן

אניוויי, את הפלפלים הללו מטגנים בשמן זית זך ומנשנשים כמו חטיף או מוסיפים לפסטה

והם טעימים ומפתיעים מאוד.

L'Abbondanza Lucana, Via Giuseppe De Blasiis, 12, 75100 Matera MT, Italy

זהו.

הגיע הבוקר, עוד סיבוב בעיירה הקסומה הזו, עוד כוס קפה ואנחנו שועטים ליעד הבא והאחרון.

אנחנו בדרכנו לנאפולי אהובתי.

שם ביקרתי לא פחות מ 10 פעמים, מבלה במצטבר שבועות ארוכים של קסם אחד ארוך ומתמשך, סורקת

את השכונות המרוחקות, את לב העיר ואת קסמה.

לנאפולי יש לי פוסט ארוך ונפרד לגמרי ומומלץ מאוד לקרוא אותו.

הנה

נאפולי – באתי, ראיתי, נכבשתי

אריבדרצ׳י דרום איטליה, אני מגיעה עוד מעט, שהרי אי אפשר אחרת.