אמיליה רומאניה ולה מרקה

אמיליה רומאניה 

אמיליה רומאניה היא אחד מ-20 מחוזותיה של איטליה ונחשבת מבחינה קולינארית אולי לטובה שבהן.

(לפוסט נפרד על בולוניה . בולוניה – שמנה, אדומה ומלומדת.

לפוסט נפרד על פיקו בולוניה FICO   פיקו בולוניה.

פראררה 

נוחתים בשעה שתיים.

אין זמן, חוטפים כוס קפוצ׳ינו וספוליאטלה נהדרת, חמימה וקראנצ׳ית עם ריח מעלף של הדרים.

יצאנו לדרך.

אנחנו בדרך לפרארה.

נוף שמתחיל להוריק, נהרות כחולים, גשרים וגשרים וגשרים.

נוף מישורי של סוף החורף ותחילת האביב, פריחות בכל מקום, הגפנים מתחילים להתעורר.

איזה מראה משמח ומלבב.

הגענו.

חונים ליד  פאלאצו סקיפנויה,  Plazzio Schifanoia, שלצערנו הרב סגור לשיפוצים.

למרות אלפי התיירים שפוקדים את פררארה, גם בשל היותה מומלצת אונסקו, היא נחבאת אל הכלים ועדיין שומרת על צביון מקומי. עתיקה, אבנים אדומות קטנות, קתדרלות ופלאצי רבים (ארמונות ומבנים מרשימים).

פה היה גטו יהודי לפני 250 שנה.

כמו בלא מעט מקומות באיטליה, גם הגטו והרחוב הראשי שלו, רחוב Mazzini, הופכים לרחוב הראשי ומרכז העיר העתיקה.

ברחוב מאציני נמצא בית הכנסת, שסגור לשיפוצים, עקב רעש אדמה שפגע בו קשות.

על קירותיו החיצוניים לוחות אבן עם כתובות וסימנים עבריים.

The Jewish Museum of Ferrara, Via Mazzini, 95, 44100 Ferrara FE, Italy

מבית הכנסת אנחנו ממשיכים במאציני לכוון הקתדרלה ֿוכמעט מיד אנו פונים שמאלה, לרחוב  וויה דלה ויטוריה, בו שני מבנים חשובים בהיסטוריה היהודית של העיר:

ביתו של איזקו למפרונטי שנולד פה: רב, רופא ופילוסוף יהודי מהמאה ה-17 שעסק גם בחקר כתבי התלמוד.

וכמה מטרים אחריו לקראת סוף הרחוב, בית הספר היהודי בו לימד הסופר היהודי ג׳ורג׳יו בסאני. בסאני כתב את ה״גן של פינצי קונטיני״, המספר את סיפורה של משפחה יהודית אמידה ואצילית, שגרה בפרארה בתקופת עליית הפשיזם לשלטון (מוסוליני).

בסאני עצמו נולד למשפחה דומה.

מוויה וויטוריה אנחנו שבים לרחוב הראשי, מאציני, וממשיכים ישר עד לכיכר הקתדרלה.

כיכר הקדרלה יפה ומוקפת בניינים עתיקים ומרשימים. מראה מוכר בכל עיר איטלקית טיפוסית ואופייני לכיכר קתדרלה איטלקית.

  Piazza Cattedrale

לא רחוק מהכיכר נישא לו מעל המבצר הגדול: קאסטלו אסטנזה. זהו מבצר ענק עם צריחים גדולים ומוקף בתעלה עם גשר.

ראינו מספיק קסטלי בימי חיינו אז אנחנו מוותרים על הביקור בתוכו ומסתפקים בסביבותיו.

 Este Castle, Largo Castello, 1, 44121 Ferrara FE, Italy 

העיר הזו ממש יפה ויש בה הרבה מבנים יפים, עתיקים ומרשימים אבל חלקם הגדול סגור ומסוגר.

הון תועפות נדרש כדי לשפץ, לשמר ולתחזק אותם. 

בדרך חזרה לרכב, אנחנו עוברים דרך סימטא מקסימה. אני מביטה למעלה, לפשטות החלון, שנתלו עליו עציצים ירוקים ויפים וחושבת לעצמי שוב :איך כל היופי והחן התנקזו לעם אחד(בערך).

זוגי מסכם את זה במילה אחת : DNA.

ממש ברחוב בו החנינו את רכבנו ולפני שאנחנו מגיעים אליו, אנחנו עוברים ליד חנות קטנה שדלתותיה פתוחות לרווחה והיא נושאת את השלט הפשוט ״פסטה פרסקה״  Pasta Frescha.

פסטה טרייה.

בחדר אחורי וקטן, שגלוי לעומד בחלל הכניסה לחנות, עומדת מאמא ומגלגלת בזריזות ובמיומנות בצק פסטה צהוב, אותו היא ממלא וחותכת לרביולי.

ממנה אני למדה, שבפאררה אין משתמשים במילה רביולי. פה הם נקראים קאפלטי.

בבולוניה ובמודנה – הם נקראים רביולי.

האמת?

קפלאטי נשמע סקסי יותר. תאכלס – זה אותו הדבר.

הקאפלטי האהובים על בני המקום הם אלו הממולאים בזוקה ובגראנו פדאנו.

בדלעת כתומה ובאחותה הקטנה והמגוררת של הפרמז׳ן – הגראנו פדאנו.

איזור אמיליה רומניה קנה את עולמו בזכות מספר מוצרים ששמם יצא למרחקים ואחד מהם היא גבינת הפרמז׳ן (מאזור פארמה).

הגראנו פדאנו דומה לפרמז׳ן והיא מיוצרת באזורים שסובבים את פארמה ובולוניה (פאדניה),  (כך הסביר לי מוכר הגבינות בשוק בבולוניה), לכן, אין הדבר כלל מפתיע, שהמקומיים בוחרים למלא את הקאפלטי שלהם בגבינה הטעימה והזמינה הזו.

בדיוק כמו שבדרום איטליה מעדיפים למלא את הפסטה שלהם בריקוטה, שהיא הגבינה הנפוצה שם.

ביי ביי פררארה.

אנחנו בדרך לראוונה היפה.

הדרך לרוואנה רצופה שדות רחבים, פריחות לבנות וורודות וגשרים, שעוברים על פני נהרות, ליד אגמי מים ענקיים ומקורות מים שמספרם אינסופי.

הרבה מים יש פה.

ראוונה היא עיר היסטורית קטנה ומיוחדת, שמחוברת בתעלה לים האדריאטי. יש בה מונומנטים יפים ומרכז העיר שלה מתוק ונקי.

אבל הסיבה לעצירה פה הם הפסיפסים המיוחדים שלה.

הערב יורד כשאנחנו נכנסים בשעריה ולחדר שלנו בבית המלון. זה מתכתב מצויין עם הרעב שמתחיל לכרסם בנו.

צ׳ק אין  – ואאוט לאכול.

בהמלצת הבל בוי שלוקח את המזוודות, אנחנו בוחרים להגיע למסעדה, שהיא בר יין משגע.

קה דה וין  –  ca de vien 

קסם של מקום.

בניין גדול ועתיק בעל חללים בגדלים שונים, שממפרידים בין קבוצות הסועדים הגדולות. זוגות היושבים באינטימיות קרובה או משפחות שלמות, שסועדות את הצ׳נה (ארוחת ערב) ליד שולחן העץ הגדול: הילדות מציירות בזמן שהן נוגסות בקאפלטי שלהן ובעת שההורים לוגמים יין ונהנים משיחה משותפת.

המסעדה הזו יפהפיה.

החלונות הגדולים והמעוגלים לבושים בויטראז׳ים צבעוניים, הפתחים מקושתים וכך גם הקירות העתיקים והעבים שבנויים מבריקים קטנים.

לבנים קטנות שחוברו זו לזו במלאכת מחשבת, מאומצת ומושלמת. 

אני משתגעת על התפריט ועל העיצוב שלו. אני משתגעת על המקום והעיצוב שלי והאווירה נהדרת.

אני מוכנה להתאהב.

יעלו ויבואו הקאפלטי.

הו ….קפלאטי.

עכשיו הם ממולאים רק בגראנו פדאנו ושוחים בראגו שבושל שעות ארוכות ובהרבה יין.

הנה וכבר אנחנו מקנחים בעוגת שוקולד ומארזיפאנה, שוקולד ומרציפן.

העוגה הזו אופיינית לעיירה ונשותיה והן מכינות אותה במיוחד לזכרו של הסיינט המקומי: סיינט ג׳ובזה.   

בבוקר למחרת במלון, אני טועמת לראשונה טורטה די ריזו.

עוגה איטלקית קלאסית שהתוכן שלה עשוי מאורז. אני מרגישה את האל דנטה של האורז ואת קליפת הלימון המרעננת. עוגה מאורז?

צריך לשנות חשיבה.

למה לא?

וכאן המסורת נשמרת בקנאות וכן, הם מכינים עוגות מאורז כבר מאות שנים.

לא, לא מנעתי מעצמי גם הטורטה ריקוטה הנהדרת, עוד עוגה איטלקית קלאסית, שתחתיתה בצק פריך שנמס בפה, והיא מולאה בריקוטה, ביצים צהובות ווניל.

היא אפילו הזכירה לי את העוגה של אנה, שהיא עוגת גבינה נהדרת וקלה להכנה והמתכון שלה פה:  עוגת הגבינה של אנה.

יוצאים לגלות את העיר ועל מה כל המהומה.

מתחילים בתיאטרו דאנטה אלגיהרי המרהיב ברחוב מריאנה. המבנה היפהפה צבוע בצבע חרדלי בגימורי קיר לבנים וחומים.

בעיר הזו  גר דאנטה. פה הוא כתב את הקומדיה האלוהית שלו.

Via Angelo Mariani, 2, 48121 Ravenna RA, Italy

בפיאצה גריבלדי, שליד התיאטרון, אנחנו ממשיכים ישר והנה אנחנו כבר בפיאצה דל פופולו.

כיכר קטנה, מקסימה ומרובעת. היום היא מלאה בסוכות לבנות מתנפנפות של שוק הפסקווה (הפסחא).

והכל יש בשוק הזה :

הפורקטו, שבלעדיו אין שום חגיגה באיטליה.

בפרט בפסקווא.

גבינות ולחמים, מבחר מטורף של עוגיות נפלאות שמכינים לכבוד הפסקווה:

עוגות השקדים הנהדרות עם גרידת תפוז שרואים המון בסיצליה, נמסות בפה והנה המתכון שלהם:  עוגיות שקדים סיציליאניות

עוגיות שקדים עגולות מגולגלות בתוך פתיתי קוקוס קלויים ושחומים בטעם מודגש וחזק של רום.

פשוט מופלאות.

עוגית שקדים עם פיסטוקים: מנדורלה קון פיסטקי, עגולות, נגיסות וירוקות מהפיסטוקים וארומה נפלאה של לימון.

מתכון לעוגיות המדהימות הללו כאן : עוגיות פיסטוקים ודבש

עוד עוגיות שקדים נפלאות עם ווניל וגרידת לימון מגולגלות בתוך שקדים פרוסים.

מה זה הדבר המדהים הזה??

וכולן השתכשכו קודם באמבט של אבקת סוכר.

שוק הפאסקווה הנפלא הזה מניב גם ערימות של עגבניות מיובשות, יינות, ירקות, בשרים ונקניקים, פירות, גבינות ולחמים טובים.

למה, הו למה אין לי שוק כזה מתחת לבית?

חלום.

בדרך לנקודה הבאה שלנו אנחנו עוברים ברחובות הקטנים ומתוקים של העיירה המתוקה מתוקה הזו.

זהו יום שמש אביבי ומלא קסם.

אנחנו בדרך ללב ההיסטורי של העיירה ולסיבה שבגינה עצרנו פה.

הכנסייה הזו נראית צנועה מאוד מבחוץ אבל בפנים, היא מדהימה ביופייה וזאת בעיקר בזכות עבודת שיבוץ הפסיפסים המיוחדים והשמורים מאוד שבה.

הפסיפסים הנדירים, המושלמים והצבעוניים מספרים סיפורים שונים, בעיקר את סיפורי התנ״ך, אגדות וסיפורים מהתקופה הביזנטית.

המצלמה לא מצליחה לתפוס את היופי הזה.

רק עין אדם תוכל לו.

וגם היא –  לא בטוח.

סיפורים שלמים, דמויות ומצבים – כולם מפסיפס.

קירות, עמודים, תקרות ורצפות, קימורים וקשתות בצבעים נפלאים של זהב, פטרול ובורדו. פשוט מדהים.

הכנסייה הזו, באמת ובתמים עוצרת נשימה.

לא ראיתי כזו והיא אכן שווה את הדרך הארוכה שעשינו עד אליה.

גם הריצפה משובצת בחתיכות פסיפס קטנטנות וצבעוניות, שמציירות ״שטיחים״ גדולים וצבעוניים, שהשתמרו יפה עם השנים.

Basilica di San Vitale, Via San Vitale, 17, 48121 Ravenna RA, Italy

מדהים.

אנחנו יוצאים החוצה לגן הירוק, עוברים דרך חצר קטנה עם קשתות עתיקות מאוד, עוד דקה ואנחנו בקאפלה הקטנה שבקצה החצר.

פה בקאפלה נמצאים הפסיפסים העתיקים ביותר.

נעתקה נשמתי.

Mausoleum Di Galla Placidia

נפעמים עדיין מהיופי המיוחד הזה, אנחנו יוצאים לרחובות העיר בדרכנו לתחנה הבאה.

מוטיב הפסיפסים יחזור על עצמו בשלטי מסעדות, בתי מלון, שלטי שמות הרחובות ובסתם חנויות ברחוב.

כולם – פסיפסים.

הנקודה הבאה במסלול שלנו רחוקה מפה  כ- 10 דקות הליכה.

אנחנו הולכים לבזיליקה סיינט אפולינארה.

אבל עוד בדרך, אנחנו נעצרים לרגע בקברו של דאנטה, שהיה משורר ופילוסוף שחי במאה ה-13 בעיירה הזו.

דאנטה כתב את היצירה ״הקומדיה האלוהית״, שעוסקת בתפיסה העממית של החיים שאחרי המוות.

כולם עומדים בתור לצלם את החדרון הקטן בו הוא קבור ואת קבר האבן.

גם אנחנו.

Tomba Di Dante Via Dante Alighieri

הגענו לסיינט אפולינארה שיהיה המונומנט האחרון שלנו, בעיירה והמקסימה הזו.

עוד כנסייה שמתוארכת למאה ה-6 לספירה וגם בה נמצאים פסיפסים מהעתיקים ביותר.

באמת שאין לי שום התנגדות לספוג עוד קצת מהיופי הזה לפני שאנחנו נפרדים.

במרכזה – מזרקת המטבעות.

(למה? ֿ)

אולי כדי לחזור לפה? מתאים לי. יפה וטעים פה. השימוש בצבעים שעשו ובפסיפסים העשירים מהמם שוב ושוב והעין אינה שבעה מהם.

Basilica di Sant'Apollinare Nuovo, Via di Roma, 53, 48020 Ravenna RA, Italy

בדרך חזרה לצ׳ק אאוט אנחנו חוזרים דרך פיאצה דיל פופולו ומצטיידים לפיקניק לדרך :

פרוסות פורקטה נפלאה, זיתים כבושים בפלפלים, ארטישוק איטלקי כבוש ועגבניות מיובשות.

יחד עם לחמניות זיתים קלאסיות והעוגיות אנחנו מסודרים.

זהו, אורזים את עצמנו ואת האוכל הטעים שקנינו בפיאצה דל פופולו ויוצאים לדרך.

התחנה הבאה : סן מרינו.

בדרך לסן מרינו, אנחנו עושים סטייה קטנה לעיירה בשם Cesenatico.

באמת שאין שום סיבה מיוחדת לעצור פה. עצרנו רק כדי לסעוד את ליבנו באוכל הטעים, על שפת התעלות, שנטען, שתוכננו על ידי ליאונרדו דה וינצ׳י עבור משפחת הבורגזה.

כל מה שקשור לשלושת ענקי הריינסאנס מצית את דמיוננו: ליאונרדו דה וינצ׳, רפאל ומיכאל אנג׳לו.

ענקים.

איפה שהוא בין אמיליה רומאניה לבין לה מרקה נמצאת הנסיכות של סן מרינו.

סן מרינו 

סן מרינו היא נסיכות עתיקה מאוד וחוזרת אחורה עד למאה ה-3 או הרביעית. עוד מעט ואנחנו מגיעים אליה.

נוסדה ככל הנראה על ידי אחד המתנצרים הראשונים באיזור: מארינוס, שנרדף על ידי הרומאים, בתקופה שעדיין הנצרות נחשבה לדת נרדפת.

שיהיה.

למי שביקר באירופה מספר פעמים ושוטט בעיירות יפות, סן מרינו היא לא משהו מיוחד לדבר עליו.

עוד עיירה, עם סמטאות קטנות, עליות וירידות, חנויות, מסעדות ובתי קפה.

נחמדה בסך הכל.

בגלל הטופוגרפיה סן מרינו היא גם שם נרדף למעליות.

מדובר במקום נישא וגבוה והטיפוס לשם קשה ומייגע, יש סידרת מעליות (4-5), שמובילות מהחניונים הרבים שפזורים ברחובות למטה וממופות באופן מסודר ומשולט. קומה ועוד קומה ועוד אחת ועוד, והופ…הגענו לרחבה הגדולה שממול שער הכניסה לעיר.

הסמטאות הצפופות עמוסות בתיירים, חנויות תיירות, מסעדות ובתי קפה.

למעלה בקצה ההר המבצרים והצריחים שנבנו במהלך השנים.

הנוף באמת מופלא.

וזה הייחוד שלה: המיקום וממילא הנוף המדהים שנישקף ממנו.

כשאני משוטטת ברחובות ומטפסת למעלה אני חושבת לעצמי בפליאה, איך בנו את כל זה לפני מאות שנים?

לפני המצאת המכוניות, המכונות, המשאיות? המנופים? בתנאים כל כך קשים ובטופוגרפיה כל כך קשה.

הדבר הזה כשלעצמו מעורר התפעלות.

הסן מרינאים הם בעצם איטלקים, דוברים איטלקית ובדיאלקט שונה, שאותו הם מתרגלים בעיקר בבית.

השפה הרשמית בסן מרינו היא איטלקית. האוכל איטלקי, הלוק והסטייל איטלקי.

אנחנו רעבים.

מצאנו טרטוריה נחמדה שיש עליה המלצות טובות גם באינטרנט וגם מהמלצר בבית הקפה אבל השעה רק 18:00 והם פותחים את המסעדה בשעה 19:00.

הדבר מוצא חן בעיניי מאוד ומאותת לי, שאכן מדובר במקום מסורתי ולא תיירותי (שבדרך כלל פתוח רצוף).

בזמן שאנחנו ממתינים שהשעון יזוז לקראת השעה המיוחלת, אנחנו משתלבים בזרם המסורתי והמקומי של האפרטיבו.

האפרול שפריץ מוגש כאן בסגנון שוק הפשפשים בתוך ג׳ארות אבל המקום והאוכל מסורתיים לגמרי.

אני אוהבת את המבנה העתיק ששמר על פשטות עיצובית ומקורית.

את וילונות הפשתן הישנים שרקומים בחוט כחול ואת קורות עץ בתקרה וכלי נחושת נוצצים התלויים מעליהם.

השולחן שלנו ממוקם ליד הקנטינה, ממנו שולפים המלצרים, עוד בקבוק יין ועוד אחד.

ֿֿגם את שלנו.

והאוכל טוב מאוד.

זוגי דבק במנות שהוא מכיר היטב ומזמין סלמון שנכבש בעדינות בתפוזים סחוטים וזרעי שומר, עדין וטעים.ֿ

ןהנה המתכון שלי, המהיר והנפלא לסלמון כבוש גראבאלקס שעושים בשתי דקות  גראבאלקס.

 

אני דבקה בעקרון הבסיסי שלי : להזמין את הפסטה המקומית, בכל אחד מהמחוזות באיטליה, שאני מבקרת בו ואת המנות שאופייניות לאותו אזור.

הפעם אני מזמינה את הפסטה המקומית שנקראת: סטראזאפטי strazaetti.

הפסטה מבושלת במעט שמנת ובהמון פיסטוקים.

מעל הכל, גררו לי בלי בושה, תועפות של גראנו פדאנו.

זה טעים.

למה, למה לא גמרתי את כל המנה?

צער עמוק מלווה אותי, כל אימת שאני מסתכלת על הצילום הזה.

לעיקרית: הוא דבק במה שהוא מכיר ואוהב וומזמין פיצה, שהיא סבבה לא יותר.

אני?

אני מזמינה פילה בקר, רך ונמס בפה, שוחה בעונג ברוטב נהדר של חמאה, שקדים ופקורינו.

מדהים.

צ׳או סן מרינו, נעמת לנו.

טעמת לנו.

מאוד.

Ristorante antichi orti.via Federico D'urbino, 5 Città di San Marino, San Marino 

לה מרקה ֿהיר ווי קאם.

לה מרקה

 

לה מרקה. ֿ

שהיא על החוף האדריאטי, שהיא מפתיעה ונחמודת.

עם עיירות קטנות ומקסימות ועם חוף ים ארוך, שבקיץ מתמלא במאות אלפי נופשים, שבאים להפשיר ולתפוס שמש חמה ונהדרת, אחרי הקור העז של החורף בצפון איטליה.

הדרך למלון שלנו בלה מרקה עוברת בתוך צוקים מיוערים וירוקים ולא הרחק מאנקונה העיר הגדולה של לה מרקה.

הדרך מפותלת, עולה ויורדת עד שמגיעים למטה, לשפת המים, שם ממוקם המלון שלנו.

הנוף מטורף.

חברה שגרה באזור, ממליצה לנו על לינה במקום מיוחד בהחלט.

אנחנו זורמים איתה ומגיעים למבצר מתקופת נפוליאון, שהפך לבית מלון, ובאופן לא מפתיע נקרא :

Hotel Fortino Napoleonico

הכניסה למלון עוברת דרך שער ברזל ועמודי אבן גדולים, אל תוך הדרך הירוקה והשקטה העטופה בחורשת עצים עבותה והם גבוהים, ירוקים ועתיקים.

בכניסה לפורטינו, שהוא המבצר, מקבלים את פנינו איך לא? תותחי ברזל כבדים, שמישהו דואג לשמן, לצבוע ולחדש בכל שנה, במלחמתו נגד רוחות הים והמלח.

לכל אחד מהחדרים פה יש שם.

זה שלנו.

הפורטינו יושב על המים והמראה מרהיב.

אפילו ביום שבו הים סוער כך. במרכז הפורטינו בית אבן גדול וגבוה.

יותר מאוחר נגלה שמדובר במסעדת המלון.

עשן הארובה המיתמר מארובת גג הרעפים הישן, הוא תוצר של שריפת עצי הערמונים באח, שעדיין מחממת את האבנים הקרות, מסוף החורף, שמסרב בעצמו להיפרד מרוחות הים הקרירות.

אנחנו יוצאים לסיור היכרות רגלי, להכיר את האיזור ולחפש מסעדה לערב ומגלים את מראות הטבע היפים הללו, את הברווזים ששטים בבריכה הטבעית שנוצרה, את הגבעות המיוערות והירוקות ואת היערות העבותים.   

המבנה של הפורטינו בנוי בצורת ם סופית, שלוש צלעות של מבנים מבוצרים היטב, שהפכו עתה לחדרים נוחים ומפנקים וצלע אחת שהיא פתח הכנסיה למלון וצופה להרים הירוקים ולדרך המתפתלת.

מסביב לקירות שכבר ראו הכל, שתלו צמחיה ירוקה ועשירה, הניחו מרבדי דשא ירוקים וקישטו את החצרות בשולחנות וכסאות שמתאימים למקום ולאווירה.  

כשאנחנו עייפים מהסיור אנחנו נוכחים לפתע פתאום לדעת שאין לנו איפה לאכול פה. אין מסעדות, והמעטות שקיימות מגישות תפריט מוגבל שהוא רחוק מטעמינו.

בלית ברירה, אנחנו מזמינים מקום במסעדת המלון.

אני לא אוהבת לאכול במסעדות במלונות. ההעדפה שלי היא תמיד מסעדות רחוב ומסעדות מקומיות.

בבית מלון, נוטים – גם אם מגישים אוכל מקומי – להתאים אותו לחייך התיירותי, דבר שאני נמנעת לגמרי, כיוון שהמטרה הקולינארית שלי בכל טיול היא להגיע לטעמים האוטנטיים של המקום עצמו.

אבל, אין לנו ברירה וצריך לאכול.

בערב אנחנו נכנסים למסעדה לבושים בג׳ינס וחמושים בנייקי, ומגלים לחרדתנו (טוב, הגזמתי) את עיצוב האלגנטי של המקום. את השולחנות המבהיקים, הכלים הנוצצים והמלצרים שמקבלים את פנינו, לבושים שחור ולבן ועוזרים לנו להסיר את המעילים (!!!).

ויש להם עניבות!

פרפר !!!

איזה פדיחות.

כמו כדי להשלים את הסצינה כולה, אנחנו מגלים שמישהו סילסל בכתב יד אלגנטי את שמנו על כרטיס שעל השולחן. OMG.

שלמות.

עכשיו אני דוחפת את הנייקי שלי עמוק מתחת לשולחן מתפללת שלא ישימו לב.

השולחנות מכוסים במפות פשתן לבנות, עליהם פמוטי כסף כבדים ובהם נרות דולקים ויש גם פקעות של טוליפים בצנצנות קריסטל שקופות ועדינות.

יואו.

שכחתי מהנייקי והג׳ינס. אני מתחילה להנות מהמקום.

בפינת החדר פסנתר ענק ופסנתרן חנוט באלגנטיות מנעים את הערב בנגינה עליו.

והכוסות.

אני משתגעת על הכוסות האלה.

איפה קונים כאלה?

את פנינו מקבל מלצר גבוה עם שפם של חייל פרוסי, חבל שאני לא יכולה לצלם אותו, אני לוחשת לבן זוגי, תסתכל על השפם הזה שקצותיו משוחים בג׳ל ומזדקרים כלפי מעלה, קצת כמו הגבות של אהרוני, אני שבה ולוחשת.

והוא מקבל אותנו בכוס מאורכת ודקה ומוזג לתוכה יין לבן קריר.

איזו התחלה נהדרת.

התפריט המעוצב והיפהפה מוגש ואנחנו בוחרים את המנות, שמתחילות לזרום אל השולחן.

וואלה.

מסעדה שהגענו אליה בלית ברירה, כמעט בחוסר רצון, הפכה באחת למקום של ארוחת מלכים מפתיעה ומענגת.

זוגי בוחר באנשובי טריים מטוגנים בשמן עמוק ומצופים בפירורי לחם ועשבי תיבול .

אני מתעלפת. מהטעם. מהטריות.

הטריות המשגעת שלהם גורמת להם להינמס בפה ואני שבכלל לא הייתי רעבה, בוחרת במקרל מעושן, שהם מניחים בעדינות על הגריל ומגישים אותו על צלחת צפחה שחורה וכבדה.

את המקרלים מקשטים בסלט עגבניות טרי שקליפתן הוסרה והקוביות האדומות נוצצות בצלחת השחורה כמו אבנים טובות.

עכשיו אני ממש מתרשמת.

וואו. 

לעיקרית הוא בוחר בשיפוד פורק רך ונמס. יש לו טעם וצבע של עגל צעיר והוא מלוטף ברוטב בלתי מזוהה, עדין שמחמיא לבשר.

אני בוחרת לאכול פסטה אלה קיטארה עם פירות  ים.

נדיר.

הפסטה אלה קיטארה צהובה מהביצים הטריות והיא ״גוהצה״ כמנהג בני המקום, על מכשיר פסטה, שנראה כמו גיטרה ומכאן שמה.

למה לא גמרתי את כל המנה למה?

עכשיו אני מתגעגעת.

לקינוח, אנחנו חולקים אינטרפטציה על טירמיסו של השף, שהפך את הקפה לטעמי מוקה ואת הביסקוטים לעוגיות שטוחות, עדינות ומצופות בשוקולד מעשי ידיו.

אני מאושרת ומופתעת לטובה.

בסך הכל אכלנו אוכל מקומי נהדר, שהוגש בצורה אלגנטית.

בבוקר אנחנו מגיעים למקום ואוכלים ארוחת בוקר שכולה הוד והדר כיאה לנפוליאון, ורק כדי לגלות, שלא, הקסם לא פג מאתמול.

נפרדים מהפורטינו בצער מה, אורזים את עצמנו ויוצאים לטייל.

מזג האוויר לא מאיר לנו פנים ורוב היום גשום ומעורפל אבל אנחנו דבקים במסלול שבנינו מראש.

עכשיו חוזרים בדרך שהגענו, שהיא מיוערת כולה, עם גדרות עץ, עולה, יורדת ומתפתלת, כשמראות הים מתעתעים בנו, בכל סיבוב ובכל עלייה, ואני….לא יכולתי לצלמם.

מונטה קונרו 

את לה מרקה מתחילים לחקור באחת הנקודות הגבוהות והירוקות שלה – מונטה קונרו.

העלייה אליו היא דרך צרה ומתפתלת, כיאה למקומות שנמצאים אי שם בראש ההר.

מראות הגגות עם הרעפים האדומים והעתיקים, העשן המיתמר, השדות הירוקים והעצים, – שזוכרים עכשיו להתחיל וללבלב –  חוזרים על עצמם בכל סיבוב.

כל הדרך, עד למונטה קונרו. 

מונטה קונרו היא שמורת טבע קטנה ויפה שנמצאת דרומית לאנקונה, העיר הגדולה של לה מרקה.

השמורה משקיפה על כל האזור עד למטה לים התכול, שאנחנו מצליחים לראות גם ביום מעורפל כמו היום, אפור וסוער.

השמורה בנוייה על אבן גיר והמדרונות שלה תלולים מאוד, למטה נמצא חוף הזהב של הים האדריאטי שרצוף בעיירות נופש רבות.

מקסים פה.

שמורת טבע ירוקה ויפהפיה.

ביום של ראות מצויינת רואים את התכול של הים הפרוש למטה. 

עכשיו אנחנו יורדים בזהירות את ההר הירוק וממשיכים בדרכים כפריות כל הדרך, עד ללורטו.

לורטו

בלורטו יש כנסייה מיוחדת מאוד. היא האטרקציה המרכזית פה ולשם מועדות עתה פנינו.

היא אחת הכנסיות החשובות ביותר בעולם הנוצרי, כיוון שמאמינים, שחלקי לבנים מהבית בו נולד ישו נמצאים פה.

במהלך מאות שנים היוותה הכנסייה מוקד לעלייה לרגל לא רק למאמינים אדוקים, אלא גם לאמנים, פסלים וציירים וגם לאפיפיורים שידעו לאמוד את ערכה האלקטרואלי אצל מאמינים אדוקים.

מבנה הכנסייה יפהפה וצבעו מיוחד.

גם תקרת הכנסייה מיוחדת. ֿ

היא צבועה בצבעים של לבן, שחור וזהב. 

בתוך הכנסייה, בתור לקובית האבן המפוסלת באבן, שנמצאת במרכז הכנסייה, אנחנו עומדים, כמו כל נוצרי מאמין (חה) רק כדי לחזות בשיירי האבנים, שהביאה משפחה נוצרית אדוקה ממערת מרייה קדושה, שם בושרה על לידת ישו או מהבית שבו נולד (יש גבול להתעמקות שלי).

התקרות קמורות ומוזהבות והשם ייקום דמנו.

מחשבה שרודפת אותי כל אימת שאני מבקרת במקומות כאלה: כמה אנשים קיפחו את חייהם לבנות כזה מונומנט בשם אלוהים?

ומי המציא את הרעיון הגאוני והמבעית ששולט כל כך הרבה שנים, בכל כך הרבה מאמינים מכל הדתות?

הדת. האופיום של ההמונים.

בלי צחוק עכשיו, באמת כנסייה יפה.

בעיירה מתוקה מאוד. ציורי הקיר ועיטורי הנחושת המרוקעים מהיפים שראיתי.

וכמובן פרסקאות גדולות, מרשימות וצבעוניות. הכנסייה ממוקמת בכיכר יפה גם היא, שבין עמודיה ניתן להציץ על כל העמק הירוק מסביב.

סליחה….שכחתי לבדוק מי אתה.

הפרוטקטור של העיר ? הסיינט שלה?

את הביקור הקצר, אנחנו מקנחים בבית קפה מקומי שאופה לעצמו את העוגות. המקום עצמו פשוט וחסר הדר, אבל שם אני אוכלת עוגה שמזכירה לי את עוגת הפסח של אמא שלי.

כאמור זו בדיוק תקופת הפסקווא (הפסחא) וכל העוגות שלהם (כבר אמרתי?) מבוססות על שקדים ופיסטוקים.

לעוגה הזו הם קוראים טורטה די פסקווא, טורטה דלה פרימוורה. עוגת הפסחא – עוגת האביב.

מתכון לעוגת האביב פה: קפראזה די פרימוורה

צ׳יניולי  Cingoli

אנחנו חוזרים לדרכים הכפריות בדרכנו לצ׳יניולי, שהיא ״המרפסת של לה מרקה״.

שוב, אנחנו מתפתלים בכבישים הירוקים והיפים של הדרכים הכפריות, שוב עולים בדרכים הצרות והמעניינות, הנוף הולך ומתרחק, השמיים מתקרבים.

הסיבובים איטיים ועקביים, עוד אחד ועוד, הבתים, העצים והעמקים קטנים והתכלת והאפור של העננים והשמיים מתערבבים זה בזה.

עד שמגיעים לצייניולי.

בעיירה המתוקה הזו, אנו שוב עושים הפסקת קפה, סיבוב קטן ומציצים לנופים הרחוקים והיפים שניבטים מפה.

עכשיו שפר עלינו מזלינו והשמש יוצאת מידי פעם ממחבואה מאחורי העננים ולנו מתאפשרת ההזדמנות לצפות בשדות הרחבים והירוקים, בבתים הקטנים עם הגגות האדומים ובנוף הירוק של לה מרקה.

היום לא בהיר דיו, אבל עדיין אפשר לראות את הנוף הנפלא שנשקף לפנינו ואת האופק הרחב.

זהו.

מוצו כל הדרכים הכפריות.

מוצו כל חופי הים, המבצרים, הגבעות, המרפסות.

הגיע זמן ערים.

מודנה, אנחנו בדרך.

מודנה

אמרת מודנה – אמרת צבעים.

בתוך דקות נכבשתי ביופיה של העיר הזו: בקשתות, בצבעים המרהיבים ששוטפים אותה כמו סופה, ששוטפים את המבנים היפים ועוצרים את נשמתי. שוב ושוב.

גוונים משתנים של כתומים, חמרה, וורדרדים, אפרסק, ושוב צהבהב וחרדלי, כהה או בהיר, ירוקים: זית ודשא וסלדין.

ותכולים, ואפורים ובג׳ים, כהים או בהירים.

סחרחורת של צבעים.

היום הגעתי מתחת לקשת הזו מספר פעמים ועמדתי שם דקות ארוכות מציצה דרכה לעושר הצבעוני, מרימה עיניים לקשת הזהובה שדרכה ניבטים חלונות עם תריסים כחולים, אבנים בחמרה ובוורדרד ובאפרסק. מראה מהמם בעיניי.

ובכל פעם שהגעתי, צילמתי שוב ושוב ובשעות שונות במשך היום. ובכל פעם שצילמתי – השתנו הצבעים לנגד עיניי – וגם במצלמה.

בכל פעם, הם נראו אחרת. האוכל במודנה הוא האוכל שמבוסס על כל טוב האיזור.

הלחם  המיוחד של מודנה הוא הפיאדנה.

הפיאדנה היא מעין טורטיה קטנה או גדולה שמכינים מקמח, מים וסטרוטו (שומן של מישהו). אותה מרדדים לעיגולים דקיקים ומניחים על משטח לוהט לצריבה ובישול.

תוך דקה יש פיאדנה.

ישנה גם פיאדנה שנאפית בתנור והיא עבה יותר. פה היא נראית ממש כמו טורטיה.

את הפיתה/טורטייה הזו ממלאים אחר כך ב: פרושוטו ונקניקים שונים, גבינות, ירקות, דגים ובשילובים שונים. לפעמים המילוי הוא מתוק.

המילוי הקלאסי של הפיאדנה הוא מורטדלה וגבינה. יש מילוי עם קרם תפוזים מסיציליה וריקוטה, יש עם עוגיות אמרטי וגבינת גרוייר, או למשל עם אנשובי קצוץ, חתיכות דג פילה מומלח או סתם עם ירקות.  

לפעמים אחרי שממלאים את הפיאדנה, היא הולכת שוב לגריל כמו טוסט. טוסטדה.

בשבילי רק מורטדלה.

יש גם פיתות קטנות שנקראות  Tigeli והן ממשפחת הפאידינה, נאפות באותה צורה, על משטח לוהט.

La Piadeina piazza Sant'Eufemia Via Sant'Eufemia, 48, Modena 

העיר אינטימית וקטנה, השיטוט ברחובות של עיר כזו תמיד קל ונוח וזה משמח אותי. בפרט כשמדובר בעיר יפה כך כך.

עד שאנחנו עוזבים את העיר אני לא נרגעת מהצבעים המתחלפים והמשתנים והם מותירים בי חותם עמוק.

אני מאוהבת, וכשאני מאוהבת – אני חוזרת.

 ושוב, כל הצבעים תחת קשת אחת.

זו הקשת שהגעתי אליה לפחות חמש פעמים ביום. בכל פעם נפעמת מהיופי ומצלמת שוב ושוב. וכמובן ״המסדרונות״ המקושתות והצבעוניות של העיר.

יופי בלתי נגמר.

יש בעיר הזו המון כיכרות, חלקן יפות ומטופחות וקרובות למרכז העיר וחלקן מרוחקות יותר ומוזנחות, אבל יפות לא פחות.

 

השוק הקהילתי במודנה  ממוקם במבנה היסטורי ומשגע. משגע. לא שחסרים שווקים משגעים באיטליה, אבל זה קטן, מקורה ויפהפה.

מלבד הדוכנים המגרים ומלאי הטוב של הארץ הטובה הזו, פזורים כסאות ומקומות ישיבה בכל השוק, אתה ניגש לחנות היין וקונה כוס יין, לאופה לוקח לחם טוב, לחנות הנקניקים מורטלדה, אוסף זיתים כבושים, קצת פירות יער, והופ בדקה, על אחד השולחנות המאולתרים עורך פיקניק טעים להפליא, ספונטני ומלא באווירה שוקית איטלקית נפלאה.

אחר כך, דקה לפני שאנחנו עוזבים אני מסתערת על כל הדוכנים ואוספת מזה ומזה ומזה ויוצאת משם שמחת לבב ומאושרת עד השמיים.

Mercato Storico Albinelli, Via Luigi Albinelli, 13, 41121 Modena MO, Italy

בעיר הקטנה ומלאת המונומנטים, בכל סיבוב רחוב ופינה מציצים אליי מונומנטים שונים: פעם אלו מגדלים שנישאים לאוויר, צריח מחודד או גג נישא ובולט של פלאצו. תמיד תמיד בצבעים המהממים והיפים של העיר הכל כך יפה הזו.

אין סוף.

אין סוף.בתוך שפע של כיכרות יפות ורחבות ידיים, נמצאת הכיכר המרכזית לה גראנדה, שהיא גם הכיכר של הכנסייה הרומנסקית והיפה כאן.

 ביום שטוף שמש כזה של איסטר (הפסחא) העיר שוקקת חיים אבל לא צפופה.

שני ילדים משחקים בכיכר הגדולה. לא הרחק מהם חבורת מוסיקאים מנגנת מוסיקה שמחה וילדה קטנה מרקדת לידם.

תענוג.

בסך הכל עיר שלווה, רגועה וזורמת.

זו הכיכר הגדולה (גראנדה) וממול הפסאדה של הכנסייה – הקורסו דומו, שהוא מבנה רומאנסקי מפואר שנבנה במאה ה-12 .

בתוך הקתדרלה עצמה, שהיא מפוארת וגדולה גם היא, יש המון עיטורים וגילופים, תבליטים ופרסקאות נדירים. כולם קושטו ונוצרו בידי אמנים בעלי שם בני התקופה.

בתוך הכנסייה פזורים כדי חרס גדולים שמפורסמים בזכות האמן שיצר אותם (מאצ׳וני) (תאורה גרועה הניבה צילומים בלתי ראויים).

ושוב הצבעים האלה, של העיר הזאת.

הכיפה והתריסים התכולים, הבניין הכתום בגימורי בננה וקשתות צהבהבות.

מעלף.

והסמטאות הקטנות המטופחות.

המלון שלנו נמצא במרחק של שתי דקות הליכה מהפיאצה הגראנדה והוא בעצמו פלאצו גדול ומרשים.

במרחק של שני רחובות מהמלון, יש רצף של בתים צבעוניים שגם אליהם אני חוזרת שוב ושוב, ומצלמת.

נפעמת מהצבעים המשתנים. 

שום מצלמה לא תקלוט את היופי הזה, שגווניו משתנים על פני כל היום, והם לובשים ופושטים צורה, ובכל פעם היא יפה מרעותה.

בערב אנחנו מגיעים למקום מקסים, תוסס ומלא חיים שהוא לא רחוק מהכנסייה. הישיבה היא בעיקר ברחוב ההומה. המוסיקה נהדרת, הווייב נפלא והמוני צעירים יפים מסביבנו.

פה נבלה את הערב.

ושוב אוכלים .

את המסורת המקומית:

נקניקים וגבינות מצויינות.

יחד עם למברוסקו מקומי מעולה, אני גם טועמת טורטלוני Torteloni, שהם טורטלו גדולים מאוד ועמוסים בדלעת כתומה ומתקתקה.

את הבשרים אנחנו מלפפים בפיתות שטוחות ודקות שהם ה tigeli, אותם מכינים בשיטה של הפאידנה.

la bicicletta caffe e salumi , 26 via santéufumia Modena   

לפני שאנחנו נפרדים ממודנה, אנחנו עושים ניסיון נוסף להיכנס לבית הכנסת היהודי בעיר שסגור ומסוגר.

המבנה היפהפה ממוקם בכיכר צידית יפה ומטופחת.

אנחנו מקיפים את הבניין מכל צדדיו, מצלצלים בפעמון של המזכירות ושל משפחת כהן, אבל לא נענים.

בפעם הבאה, ננסה לתאם מראש.

Synagogue of Modena, Piazza Giuseppe Mazzini, 26, 41121 Modena MO, Italy

זמן להיפרד ממודנה.

הייתי נעצבת, אבל אני יודעת שאנחנו בדרך לבולוניה.

ואני כל כך אוהבת את בולוניה.

אבל בדרך לבולוניה אנחנו נעצור בעוד כמה נקודות עניין וטעם.

בלסמיקו 

הפרסום העולמי של מודנה לאו דווקא מגיע מיופיה.

מודנה ידועה יותר בשל החומץ הבלסמי שכבש את כל העולם.

חומץ בלסמי הוא חומץ איטלקי שמופק מענבים.

המיץ שלהם הולך לחביות עץ לפעמים לשנים ארוכות, מה שמייקר באופן ניכר את מחיר החומץ אבל גם מעניק טעם סמיך ועשיר לחומץ.

טעם החומץ הבלסמי הוא חמצמץ מתקתק. ככל שהוא מיושן יותר, כך הוא מסמיך יותר ונעשה מתוק יותר ועדיין שומר על חמיצות נעימה, אבל יותר לכוון המתוק.

האיטלקים מאוד אוהבים לזלוף אותו על גבינות מיושנות ולהוסיף לסלטים ירוקים.

באופן כללי יש שני סוגים של חומץ בלסמי : פשוט ומיושן.

הפשוט משמש לתיבול סלטים והמיושן משמש יותר לקינוחים וגם לאכילה עם גבינות מיושנות. (בבולוניה אכלתי גבינת פרמז׳ן בת 5 שנים עם בלסמי מיושן בן 15, מדהים). כמובן שככל שהוא מיושן יותר – מחירו גבוה יותר.

אנחנו בדרך לחווה שמייצרת חומץ בלסמי כבר שנים, לאחר שהזמנו סיור מראש.

Acetaia Villa San Donnino

Strada Medicina 25
41126 San Donnino, Modena, Italy

פרמז׳ן 

חוות גבינות הפרמז׳ן של הומברה Hombre, שנמצאת ממש פה ליד מודנה, היא החווה המפורסמת והגדולה באזור.

הגבינות שלה מפורסמות ומופצות בכל העולם.

בנסיעה לכיוון החווה עוברים דרך שתי שורות עצים ושדות מוריקים מסביבם.

תחושה של בריאות, טבע, ירוק.

אין ספק מפה תצאנה גבינות הפרמז׳ן הטובות ביותר.

גבינת פרמז׳ן מתחילה מגיל 12 חודשים ומסתיימת בגיל 60 חודשים שאז היא מאוד מאוד קשה, מיושנת ומרוכזת בטעמה.

אני אוהבת להשתמש בגבינה בת 36-24 חודשים, שמצד אחד היא מיושנת מספיק ונוחה לגירור ומצד שני לא עשירה וחריפה מידי.

הפרות השמנמנות הללו, שרועות באחו כל היום, יניבו חלב נפלא להכנת הגבינה הכי מפורסמת בעולם.

Hombre, Via Corletto Sud, 320, 41123 Modena MO, Italy

ממש בחצר החווה וצמוד אליה, מצוי מוזיאון למכוניות עתיקות ששווה ביקור, ולא הרחק משם ניתן לבקר במוזיאון מכונית היוקרה פרארי, שהוא אטרקציה עולמית.

פרארי

 Museo Ferrari, Via Alfredo Dino Ferrari, 43, 41053 Maranello MO, Italy

ממש ליד בולוניה, הפלא הקולינארי שקרם עור וגידים בשנה האחרונה: פיקו בולוניה.

פיקו

FICO World Eataly, Via Paolo Canali, 8, 40127 Bologna BO, Italy

לפוסט נפרד על בולוניה  בולוניה – שמנה, אדומה ומלומדת

לפוסט נפרד על פיקו בולוניה .  פיקו בולוניה 

מפות